עבודת ה׳ עוברת תמורות לאורך ההיסטוריה המקראית, ומה שהיה רצוי ואהוב בעבר, עשוי להפוך לפסול ודחוי. הציווי בפסוק מבטא מעבר חד מאופן הפולחן של תקופת האבות למסגרת העבודה המחמירה של תקופת מתן תורה והכניסה לארץ ישראל.
רוב הפרשנים מסבירים כי מַצֵּבָה היא אבן אחת גדולה שנועדה להקרבת קרבנות, ליציקת שמן, או כדי שהכוהנים יעמדו עליה, והיא שימשה כמוקד התכנסות [רש"י, רמב"ן, שטיינזלץ, רלב"ג]. לעומתה, מזבח הוא מבנה המורכב מאבנים רבות או מאדמה.
התורה אוסרת באופן מוחלט להקים מַצֵּבָה לשם פולחן, ואפילו אם הכוונה היא טהורה ולשם שמים [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא]. עם זאת, איסור זה מוגבל להקשר הפולחני בלבד; הקמת מצבה לשם כבוד המת, כפי שעשה יעקב לרחל, או לשם זכרון דברים בעלמא, מותרת לחלוטין [בכור שור, פענח רזא]. מעבר לפשט הכתוב, המילה מַצֵּבָה רומזת גם לאיסור הקרבת בהמות הקשורות לעבודה זרה, כגון בהמה שנעבדה או הוקצתה לפולחן זר [קיצור בעל הטורים].
המילים אֲשֶׁר שָׂנֵא מדגישות תפנית חדה ביחס האלוהי. בימי האבות המצבה הייתה אהובה ורצויה, אך כעת ה׳ שונא אותה משום שהכנענים אימצו אותה כחוק קבוע ומרכזי בעבודה הזרה שלהם [רש"י, מלבי"ם, שפתי חכמים]. כמובן, ייחוס מושגי זמן או רגשות של "שנאה" לה׳ הם על דרך ההשאלה בלבד [ברכת אשר על התורה]. משמעות ה"שנאה" היא שמעשה זה מטמא את המקדש, מחלל את השם, מסלק את השכינה ומביא לגלות ולחורבן [אדרת אליהו].
גישה רעיונית עמוקה רואה במעבר מהמצבה למזבח ביטוי לשינוי מהותי שחל במתן תורה. המצבה, העשויה מאבן טבעית אחת, מסמלת את ההכרה הפסיבית בפועלו של ה׳ בטבע ובהיסטוריה. המזבח, לעומתה, הוא יצירה אנושית המורכבת ממספר אבנים, ומסמל את הכפיפות המוסרית של האדם והקדשת מעשיו לחוק האלוהי. לאחר מתן תורה, ה׳ מואס בהכרה של גדולתו בטבע בלבד (המצבה), ודורש עבודה אקטיבית של קיום מצוותיו והכנעת הרצון האנושי (המזבח) [רש"ר הירש].
הפרשנים מתמודדים עם שאלה מרכזית: מדוע התורה אוסרת את המצבה בטענה שהיא חוק כנעני, אך במקביל מצווה על הקמת מזבח, והרי הכנענים השתמשו בפולחנם גם במזבחות?
הפרשנים מציעים מספר כיוונים ליישוב קושי זה:
- מידת השימוש: הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שבעוד שהמזבח שימש את הכנענים רק לעיתים, המצבה הייתה חוק ברזל שאין בלתו; לא היה בית עבודה זרה ללא מצבה בפתחו, ולכן היא נאסרה כליל [רמב"ן, מזרחי, הטור הארוך].
- אוניברסליות מול ייחודיות: מזבח הוא כלי שרת אוניברסלי שכל בני האדם משתמשים בו להקרבה, ולכן אינו מוגדר כ"חוק" ייחודי של עבודה זרה. לעומת זאת, המצבה היא צורת פולחן ספציפית שהכנענים בחרו למסד [גור אריה].
- ייעוד המבנה: מזבח נועד תמיד רק להקרבה, בעוד שהמצבה שימשה פעמים רבות כנעבדת בעצמה, או כבסיס שעליו הושיבו את הפסל [העמק דבר, ביאור יש"ר].
- ציווי אלוהי מול חיקוי: מכיוון שהתורה ציוותה במפורש על בניית מזבח, אין בעשייתו משום חיקוי של הגויים. אך מכיוון שאין ציווי לבנות מצבה, הקמתה נראית כהליכה בחוקות הגויים [משכיל לדוד].
- הקפדה על דבר אהוב: דווקא משום שהמצבה הייתה כה אהובה וחשובה בעיני ה׳ בימי האבות, הוא מקפיד עליה יותר כאשר הגויים לקחו את החשיבות הזו וחיללו אותה לטובת עבודה זרה, ולכן אסר אותה לחלוטין [דברי דוד].