לאחר הקרבת הפסח, התורה מנחה את בני ישראל כיצד להכין את הקרבן ומתי מותר להם לעזוב את ירושלים ולשוב לבתיהם.
המילה וּבִשַּׁלְתָּ מעוררת קושי, שכן התורה אוסרת במפורש לבשל את הפסח במים ומצווה לצלותו באש. הפרשנים מציעים לכך שתי גישות מרכזיות. הגישה הראשונה מסבירה כי משמעות השורש ב.ש.ל במקרא היא הבאת המזון לכדי גמר והכשרתו לאכילה [חזקוני, הכתב והקבלה, חתם סופר]. לכן, גם צלייה על גבי אש מוגדרת מבחינה לשונית והלכתית כבישול [רש"י, רשב"ם, ברטנורא, שטיינזלץ]. הגישה השנייה טוענת כי הפסוק אינו מתייחס רק לקרבן הפסח שאכן נצלה באש, אלא גם לקרבנות החגיגה שהוקרבו עמו, אותם היה מקובל לבשל בקדרה. התורה בחרה בפועל כולל המתייחס לשני סוגי הקרבנות יחד [אור החיים, העמק דבר, הכתב והקבלה, מלבי"ם, משכיל לדוד, באור יש"ר]. מעבר לפן המעשי, יש כאן גם מסר רוחני המלמד כי התורה דורשת מהאדם לקדש אפילו את הפעולות הגופניות והיומיומיות ביותר, כמו בישול ואכילה, ולהעלותן לרמה של עבודת ה' [רש"ר הירש].
באשר למועד העזיבה, הפסוק מורה וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר. רוב רובם של הפרשנים מסכימים כי הכוונה אינה לבוקר החג הראשון, אלא לבוקרו של היום השני, כלומר לבוקר הראשון של חול המועד [רש"י, מזרחי, רבינו בחיי]. הסיבה לכך היא שביום טוב הראשון חל איסור לצאת מחוץ לתחום העיר [מזרחי, הכתב והקבלה], וכן קיימת חובה על כל עולה רגל להיראות בעזרה ולהקריב את עולות הראייה ושלמי החגיגה במהלך יום החג עצמו [הכתב והקבלה, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד]. מנגד, גישת מיעוט מציעה כי ניתן לצאת כבר בבוקר החג הראשון, אך ההליכה מוגבלת רק אל האוהל או האכסניה שנמצאים בתוך תחום ירושלים [אבן עזרא, פענח רזא].
מתוך ציווי זה למדו חכמים את הלכת הלינה, לפיה כל המביא קרבן למקדש מחויב להישאר ללון בירושלים באותו הלילה ואינו רשאי לשוב לעירו מיד [תורה תמימה, שטיינזלץ]. שהות זו נועדה לאפשר לאדם להפנים את הרשמים הרוחניים שספג במקדש לפני שהוא חוזר לשגרת חייו [רש"ר הירש]. היציאה דווקא בבוקר מלמדת דרך ארץ, שאין לצאת לדרך בלילה אלא באור יום כדי להישמר מסכנות, שכן אפילו שלוחי מצווה אינם צריכים לסמוך על הנס [תורה תמימה], ויש בכך גם ביטוי של זריזות וכבוד למקום הקדוש [רלב"ג].
הציווי וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ מבהיר כי בניגוד לחגים אחרים, בפסח אין חובה להתעכב בירושלים במשך כל שבעת ימי החג [רשב"ם, באור יש"ר]. הפרשנים מסבירים מדוע הודגשה החזרה המהירה הביתה דווקא בחג זה. המרחק הגיאוגרפי מקצות ארץ ישראל לירושלים דרש ימי הליכה רבים. מכיוון שחג השבועות חל זמן קצר לאחר מכן, עולי הרגל שהתגוררו באזורים המרוחקים ביותר נאלצו לצאת לדרכם מיד בבוקר שלאחר החג הראשון, כדי שיספיקו להגיע לבתיהם, לשהות שם זמן קצר, ולשוב מיד לירושלים לקראת חג השבועות [רבינו בחיי, ריב"א, תולדות יצחק]. לבסוף, הבטחה טמונה במילים אלו המלמדת כי אדם ההולך לקיים מצווה מובטח לו שיחזור לביתו בשלום וימצא את אוהלו ורכושו שלמים כפי שהשאירם [תורה תמימה].