זכירת יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי, אלא חוויה מכוננת המעצבת את התודעה ואת המצוות המעשיות של עם ישראל. התורה כורכת יחד את הלכות קורבן הפסח, איסור החמץ ואכילת המצה, עם החובה הנצחית לזכור את היציאה החפוזה משיעבוד לחירות, ומעניקה לפרטים הפיזיים משמעות רוחנית עמוקה.
האיסור לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ קושר את הימנעות אכילת החמץ לזמן הקרבת קורבן הפסח. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה עָלָיו מתייחסת לזמן שחיטת הקורבן, כלומר, חל איסור שיימצא חמץ ברשות האדם החל משעות אחר הצהריים של יום ארבעה עשר בניסן [אבן עזרא, רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש]. גישה אחרת מפרשת את המילה במשמעות של "בגללו" או "יחד עמו", כלומר אכילת המצה נעשית בגלל הקורבן [שד"ל, חזקוני, שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים שהמילה עָלָיו נגזרת מלשון הסתלקות (כמו המילה "עלות"), ללמד שגם בהיעדר קורבן פסח בזמן הגלות, החובה לאכול מצה נותרת בעינה [הכתב והקבלה]. הפרשנים מציינים הבדל מהותי בין הפסח הראשון במצרים לבין הדורות הבאים: במצרים נאסר החמץ ליום אחד בלבד, אך לדורות נקבע האיסור לשבעה ימים, משום שה' ידע מראש כי ישראל ייצאו בחיפזון [ספורנו, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה].
מתוך הסמיכות של איסור החמץ לציווי שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת, נלמדים עקרונות הלכתיים. הפרשנים מסכימים כי מצה כשרה יכולה להיאפות רק מדגנים שבאופן טבעי מסוגלים להחמיץ (חמשת מיני דגן), מה שמוציא מכלל אפשרות שימוש באורז או דוחן שאינם מחמיצים אלא מסריחים [הכתב והקבלה, תורה תמימה, רש"ר הירש]. כמו כן, מתוך סמיכות זו נלמד שכשם שנשים מוזהרות באיסור אכילת חמץ, כך הן חייבות מהתורה באכילת מצה, אף על פי שזוהי מצוות עשה שהזמן גרמה [תורה תמימה, רש"ר הירש]. מבחינה רעיונית, המצה, שאינה תופחת ואינה ניכרת בעצמאותה, מסמלת את ההכנעה והיעדר העצמאות של האדם מול בוראו [רש"ר הירש].
הגדרת המצה כצירוף לֶחֶם עֹנִי טומנת בחובה רבדים שונים. ברובד ההיסטורי, זהו לחם שנועד להזכיר את העוני, העינוי ועבודת הפרך שחוו ישראל במצרים [רש"י, ספורנו, שטיינזלץ, משכיל לדוד, ביאור יש"ר]. ברובד המעשי, זהו לחם המאפיין עניים: הוא נאפה במהירות, ללא מים חמים או זמן לתפיחה, תוך שימוש במעט קמח ומים צוננים בלבד [חזקוני, בכור שור], ודרכו של עני לאכול פרוסה שבורה ולא כיכר שלמה [תורה תמימה]. המאפיין של לחם עוני פוסל שימוש ב"מצה עשירה" שנילושה עם יין, שמן או דבש, וכן פוסל מאפים יוקרתיים וגדולים [תורה תמימה, בכור שור, מלבי"ם]. בנוסף, יש המפרשים את המונח עֹנִי מלשון מענה, כלומר לחם שעונים עליו דברים הרבה – קריאת ההגדה, סיפור יציאת מצרים ואמירת ההלל [העמק דבר, תורה תמימה, בכור שור].
הפסוק מנמק את אכילת המצה במילים כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ. הפרשנים נחלקו למי מיוחס חיפזון זה. דעה אחת גורסת כי מדובר בחיפזון של המצרים, שבעקבות מכת בכורות מיהרו ודחפו את ישראל לצאת ממצרים באמצע הלילה [רש"י, שפתי חכמים, מלבי"ם, בכור שור, רש"ר הירש]. דעה שנייה סבורה כי זהו החיפזון של בני ישראל עצמם שמיהרו לצאת עם עלות השחר [תורה תמימה, בכור שור, העמק דבר]. כאן עולה שאלה רעיונית: הרי ישראל נצטוו לאכול מצה עוד בטרם יצאו ממצרים, ואם כן כיצד החיפזון הוא הסיבה למצה? התשובה היא שה' כיוון את המאורעות כך שהמצרים יגרשו אותם בחיפזון לפני שעיסתם תספיק להחמיץ, כדי להוכיח שהגאולה נעשתה ביד ה' החזקה, ולא מתוך יציאה נינוחה ומתוכננת של בני ישראל [גור אריה]. כך, גם הבצק שהכינו כצידה לדרך נאפה לבסוף כמצה [ברכת אשר].
התכלית של כל המעשים הללו היא לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ. זכירה זו נעשית בפועל על ידי אכילת קורבן הפסח והמצה [רש"י, מזרחי, גור אריה], וכן על ידי דיבור בפה והזכרת היציאה מדי יום [הכתב והקבלה]. הזיכרון הזה הוא גם הסיבה התיאולוגית לכך שמעברים את השנה, כדי להבטיח שחודש ניסן וחג הפסח יחולו תמיד בעונת האביב [ספורנו]. אחד הפרשנים מעיר כי המילה "יום" רומזת לנס ייחודי, שבו יום היציאה הואר באורח פלא ונמשך שלושים ושש שעות [נחל קדומים]. תכלית הסיפור והזכירה היא להשריש אמונה בהשגחה פרטית, במיוחד בזמן הגלות שבו אין לעם ישראל אחיזה טבעית [העמק דבר], ולשעבד את הלב לה' [בכור שור].
התוספת כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ באה להרחיב את חובת הזכירה. המילה "כל" באה לרבות גם את הלילות, וללמד שחובה להזכיר את יציאת מצרים גם בתפילת ערבית [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, רש"ר הירש]. מבחינה רעיונית, זכירת יציאת מצרים ביום נועדה לבסס את תחושת החובה והעשייה, ואילו זכירתה בלילה נועדה לחזק את הביטחון בה' גם בתקופות החשוכות והקשות של החיים [רש"ר הירש]. מנגד, הביטוי "ימי חייך" ממעט ימים שבהם האדם עוסק במתים, ומכאן ההלכה שמי שמת מוטל לפניו פטור מקריאת שמע [תורה תמימה]. לבסוף, זיכרון יציאת מצרים הוא כה יסודי, עד שהוא ימשיך ללוות את עם ישראל גם בימות המשיח, כבסיס שעליו תישען הגאולה העתידית [רש"ר הירש].