קרבן הפסח טומן בחובו מתח מובנה בין האופי המשפחתי והביתי שלו לבין הדרישה הלאומית לאחדות. הציווי לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אוסר על הקרבת הפסח על גבי במת יחיד פרטית או בכל עיר ומקום [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפרשנים עומדים על השאלה מדוע הוצרכה התורה להדגיש איסור זה דווקא בקרבן הפסח, שהרי איסור ההקרבה מחוץ למקדש כבר נאמר על כלל הקרבנות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלאור אופיו הייחודי של הפסח, היה מקום לטעות ולהתיר את שחיטתו בכל מקום. טעות זו יכלה לנבוע מכמה סיבות: ראשית, הפסח המקורי במצרים הוקרב ללא מזבח וללא משכן, כאשר כל משפחה שחטה אותו בביתה ומשקוף הבית שימש כמזבח [ספורנו, רש"ר הירש]. שנית, בשונה מקרבנות אחרים, בשר הפסח נאכל כולו על ידי אנשים רגילים שאינם כהנים, בתוך בתיהם הפרטיים [חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. שלישית, מאחר שמצוות אכילת מצה נוהגת בכל מקום שבו גרים, ניתן היה להסיק שגם את הקרבן המלווה אותה ניתן להקריב בכל מקום [חזקוני, בכור שור].
מתוך כך, התורה מדגישה שגם בקרבן בעל אופי ביתי מובהק, על האדם לצאת מהמסגרת הפרטית שלו ולהתחבר אל המרכז הלאומי והמקדש בטרם יחגוג עם משפחתו. הדרישה לריכוז הפסח במקום אחד הייתה כה חזקה, עד שאפילו בתקופות היסטוריות שבהן הותרה הקרבה בבמות פרטיות, קרבן הפסח היה חייב להיות מוקרב אך ורק בבמה הציבורית המרכזית [רש"ר הירש, מלבי"ם].
הפרשנים דנים גם בבחירת המילים בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ במקום המילה הפשוטה "בשעריך". גישה אחת מסבירה שהמילה מצביעה על התכנסות למקום אחד, ומכאן נלמד שאין שוחטים את הפסח עבור אדם יחיד, אלא רק עבור קבוצה שמתקבצת יחד, אף על פי שישנה דעה חולקת הסוברת שהדבר מותר גם ליחיד [מלבי"ם]. גישה אחרת רואה במילה רמז לזמן האיסור: האיסור להקריב בבמות פרטיות חל החל משעות אחר הצהריים של ערב הפסח, הזמן שבו כלל הציבור מתקבץ יחד [מלבי"ם].
פירוש נוסף וייחודי נשען על המילה בְּאַחַד כדי ללמד הלכה הנוגעת לטומאה וטהרה: במצב שבו עם ישראל חלוק שווה בשווה בין טמאים לטהורים, ומספר הטמאים עולה על הטהורים רק באדם אחד, אותו יחיד אינו נחשב כציבור שלם כדי להתיר את הקרבת הפסח בטומאה, אלא הטמאים נדחים לחגוג את הפסח השני [בכור שור].