ציווי התורה על הקרבת קורבן הפסח טומן בחובו התייחסות לא רק לעצם הקורבן, אלא גם לאווירת החג, לסעודת המצווה ולמקום התרחשותה. הכתוב מציג את החובה להקריב מן הצאן והבקר, ניסוח המעורר קושי בולט, שכן בספר שמות נאמר במפורש שקורבן הפסח יכול לבוא אך ורק מן הכבשים והעיזים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים פותרת סתירה זו על ידי חלוקת הפסוק לשני ציוויים נפרדים. המילה צֹאן מתייחסת לחובת קורבן הפסח עצמו, ואילו המילה וּבָקָר מכוונת לקורבן חגיגה, שהוא קורבן שלמים המוקרב בנוסף לפסח [רש"י, רמב"ן, אבן עזרא, ספורנו, רבנו בחיי, רלב"ג]. הסיבה להוספת קורבן הבקר היא מעשית ורוחנית כאחד: כאשר חבורה גדולה נמנית על קורבן פסח אחד, מביאים עמו קורבן חגיגה ואוכלים ממנו תחילה. כך מובטח שבשר הפסח ייאכל כאשר הסועדים כבר שבעים, מתוך כבוד למצווה ולא מתוך רעב או אכילה גסה [רש"י, גור אריה, רש"ר הירש, חומש קה"ת]. כדי להבין את הפסוק כראוי, יש לקרוא אותו כאילו נכתב בו פועל נוסף, כלומר: וזבחת פסח מן הצאן, ותזבח בקר לחגיגה [מזרחי, ביאור יש"ר, ברכת אשר].
גישה נוספת, הנשענת על מדרש ההלכה, מסבירה כי המילה וּבָקָר באה ללמד על "מותר הפסח". כלומר, אם הופרש כסף או בעל חיים לקורבן פסח ונותר ממנו עודף, או שבעל החיים אבד ונמצא לאחר שכבר הקריבו אחר תחתיו, העודף משמש להבאת קורבנות שלמים, ואותם מותר להביא גם מן הבקר [תורה תמימה, העמק דבר, רש"ר הירש]. מנגד, יש המציעים פירוש היסטורי וטוענים כי על דרך הפשט, במצרים הוקרב הפסח רק מן הצאן בשל החיפזון, אך לדורות התירה התורה להקריב את הפסח עצמו גם מן הבקר, אלא שחכמים הנהיגו להמשיך להקריב מן הצאן בלבד כזכר ליציאת מצרים [שד"ל, וגישה דומה מוזכרת ונדחית על ידי אבן עזרא]. מעבר לקורבנות הספציפיים, הצירוף צֹאן וּבָקָר משמש גם כביטוי כולל לכלל נדרי ונדבות ישראל, וכן לקורבנות השמחה שהיו מביאים עמם לרגל החג [רשב"ם, רמב"ן, מיני תרגומא].
הפעולה של וְזָבַחְתָּ אינה רק אקט פיזי של הכנת בשר, אלא פעולה שצריכה להיעשות מתוך כוונה טהורה לשם המצווה, והיא מסמלת גם את זביחת יצר הרע [שפתי כהן]. כמו כן, סמיכות הציווי על הפסח לאיסור אכילת חמץ המופיע מיד לאחר מכן, מלמדת הלכה מהותית: אין לשחוט את קורבן הפסח בעוד החמץ מצוי ברשות האדם [קיצור בעל הטורים].
לבסוף, הפסוק תוחם את קיום המצווה לבַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, קביעה המכוונת לבית המקדש שבירושלים, המקום היחיד שבו ניתן לזבוח את הפסח ולהתאחד סביב שולחן החג לפני ה' [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].