שמחת המועדים בישראל אינה רק חוויה רגשית פרטית, אלא התמזגות של תחושת שייכות לאומית עם עבודת ה'. הציווי וְשָׂמַחְתָּ מתייחס להלכה למעשה לאכילת בשר בהמה מקרבן השלמים, שכן אין שמחה שלמה בלא בשר, ולא בעופות או במנחות [תורה תמימה, מלבי"ם]. גם לאחר חורבן הבית, השמחה מקבלת ביטוי מעשי המותאם לכל המשפחה: הגברים בבשר ויין, הנשים בבגדים נאים, והילדים בממתקים ואגוזים [תורה תמימה, צאינה וראינה]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא ששמחה זו אינה מיועדת להנאת הגוף גרידא, אלא צריכה להיות מכוונת לכבוד ה' שציווה עליה [נחל קדומים]. מעניין לציין שחובת השמחה מתחילה רק ביום הראשון של החג, במקביל לזמן הקרבת קרבן החגיגה, ואינה חלה בליל החג [תורה תמימה].
המילה בְּחַגֶּךָ טומנת בחובה משמעויות רבות. מצד אחד, היא קוראת לאדם להפנים את המסר הפנימי של המועד עד שהחג יהפוך לשמחתו האישית והפרטית [חומש קה"ת]. מצד שני, הפרשנים מסכימים כי מילה זו באה למעט ולמקד: "בחגך – ולא באשתך". מכאן נלמד האיסור לערוך חתונות במועד, כדי שלא לערב שמחה בשמחה ושלא להשכיח את השמחה הלאומית הכללית מפני השמחה הפרטית [רבנו בחיי, תורה תמימה, רש"ר הירש, צאינה וראינה]. עוצמתה של שמחת החג הכללית כה גדולה, עד שהיא מבטלת ומפקיעה את מנהגי האבלות של היחיד. מנגד, אדם חולה שאינו מסוגל לשמוח, פטור כליל ממצוות העלייה לרגל, שכן תכלית ההגעה למקדש היא השמחה עצמה [תורה תמימה, רש"ר הירש].
התורה מדגישה שהשמחה אינה שלמה אם היא נעשית בבדידות. הפירוט אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה מלמד כי שמחת היחיד הטהורה מתקיימת רק על קרקע של ערבות הדדית [רש"ר הירש]. המילים אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ מכוונות לכל מי שסמוך על שולחנך [ביאור שטיינזלץ], ומטילות חובה לדאוג לחלשים לחגוג, במיוחד מתוך מתנות העניים ולקט פירות האילן [ספורנו].
הפרשנים עומדים על הבדל בולט בין הרגלים ביחס לפסוק זה: בחג הסוכות מוזכרת השמחה שלוש פעמים בתורה, בשבועות פעם אחת, ואילו בפסח לא מוזכרת שמחה כלל. הסיבה המעשית לכך היא שבשבועות ובסוכות התבואה והפירות כבר נאספו, ולבעל הבית יש שפע המאפשר לו לארח ולשמח את העניים. בפסח, לעומת זאת, התבואה הישנה נגמרה והחדשה טרם נקצרה, ולכן היכולת הכלכלית לשמח אחרים מוגבלת, ועיקר החג הוא זכירת הנס [רבנו בחיי, חזקוני, צאינה וראינה].
מעבר לכך, ישנו רובד של דין: חג הפסח הוא זמן שבו העולם נידון על התבואה, והחשש מפני פגעי טבע אינו מותיר מקום לשמחה שלמה. בשבועות כבר עבר דין אחד, ובסוכות, לאחר שהעולם עבר את הדינים של פסח, שבועות וראש השנה, ניתן לשמוח שמחה משולשת ושלמה ללא פחד [רבנו בחיי, תולדות יצחק, חזקוני]. על דרך הקבלה, שלוש הרגלים מקבילים לשלושת האבות ולמידות ההנהגה האלוהית: פסח כנגד מידת החסד שהתבטאה במכת בכורות, שבועות כנגד מידת הרחמים שבה ניתנה התורה, וסוכות כנגד מידת הדין והחכמה האלוהית, המקיפה את האדם ושומרת עליו כסוכה [רבנו בחיי].