פסוק זה מציג את המעבר מהרצף של ימי הפסח אל קדושתו הייחודית של היום האחרון, תוך הגדרת זמני אכילת המצה ומהותו של החג.
התורה פותחת במילים שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, קביעה שמעוררת פליאה, שכן במקומות אחרים נצטווינו לאכול מצה שבעת ימים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים מסבירה כי הפסוק בא ללמד שרק בלילה הראשון אכילת המצה היא חובה מוחלטת, ואילו בששת הימים הנותרים (וביום השביעי בכללם) האכילה היא רשות בלבד; כלומר, אם האדם בוחר לאכול פת, עליה להיות מצה, אך הוא רשאי לאכול דברים אחרים [רש"י, רבנו בחיי, תורה תמימה]. גישה שניה, המבוססת על המציאות החקלאית, מבארת כי שבעת הימים מתייחסים לאכילת מצה מתבואה ישנה, ואילו ששת הימים כאן מתייחסים לאכילת מצה מתבואה חדשה, המותרת רק החל מהיום השני של הפסח, לאחר הקרבת קורבן העומר [אבן עזרא, מלבי"ם, רש"ר הירש]. פרשנים אחרים קושרים זאת למסעו של עולה הרגל: לאחר שהקריב את קורבנותיו במקדש ביום הראשון, הוא רשאי לשוב לביתו, והתורה מדגישה שגם בששת הימים שבהם הוא בדרכו או באוהלו, הרחק מהמקדש, הוא עדיין מצווה באכילת מצה [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ, חזקוני].
בהמשך, הפסוק מכריז וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ. המילה עֲצֶרֶת זוכה למגוון פירושים. יש המפרשים אותה כלשון אסיפה וכינוס, שבהם ישראל מתקבצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדי לעבוד את ה', לשיר שירות ותשבחות, ולערוך סעודות משותפות [רש"י, ספורנו, רבנו בחיי, נתינה לגר]. אחרים מפרשים זאת מלשון היעצרות והימנעות ממלאכה [חזקוני], או כהישארות נוספת לפני ה' לצורך אכילת מצה וסיום החג [רמב"ן, ביאור יש"ר]. פן נוסף מסביר כי זהו יום שנועד לעצירה משטף החיים, כדי לפנות זמן להתבוננות רוחנית ולהפנמת הלקחים של יציאת מצרים, רגע לפני החזרה לשגרה [העמק דבר, רש"ר הירש]. יום זה נחלק באופיו: חציו מוקדש לה' בלימוד ובתפילה, וחציו מוקדש לאדם לאכילה, לשתייה ולהנאת הגוף [תורה תמימה, מלבי"ם]. מנקודת מבט רעיונית, בעוד שהימים הראשונים מסמלים את החירות והחיפזון של היציאה, היום השביעי, שבו רדפו המצרים אחרי ישראל, מזכיר גם את קושי השעבוד, ולכן נדרשת בו שביתה מיוחדת המדגישה את החירות [חתם סופר]. הקבלה נוספת רואה בשבעת ימי הפסח רמז לשבעת ימי בראשית: היום הראשון מקביל לבריאת גוף העולם, והיום השביעי, שבו נקרע הים ועם ישראל הגיע לאמונה שלמה, מקביל לשבת שבה הושפעה הנפש לעולם [אלשיך]. ברובד האלגורי, ששת הימים מסמלים את שנות חייו הפעילות של האדם בעולם הזה, והיום השביעי מסמל את העולם הבא, שבו האדם נח מכל עשייה [שפתי כהן].
הפסוק נחתם בציווי לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. הפרשנים שואלים מדוע איסור המלאכה מודגש כאן דווקא ביחס ליום השביעי, ולא ביחס ליום הראשון או בשאר הרגלים המוזכרים בפרשה. התשובה היא שפרשה זו מתמקדת בעיקר במצוות העלייה לרגל ובשמחה. אולם, מכיוון שהתורה השתמשה במילה חריגה כמו עצרת, היה מקום לטעות ולחשוב שהכוונה היא רק להישארות פיזית לצורך אכילת מצה, ולכן היה הכרח להדגיש במפורש שיום זה קדוש ואסור במלאכה [רמב"ן, ספורנו, ביאור יש"ר]. יש לשים לב שהתורה אוסרת מְלָאכָה סתם, ולא כותבת "כל מלאכה" כפי שנאמר לגבי שבת. שינוי זה בא ללמד שהאיסור חל על מלאכת עבודה וטרחה, אך מלאכות הנדרשות לצורך הכנת אוכל מותרות ביום טוב [אבן עזרא, רבנו בחיי, אבי עזר]. מעבר לכך, מתוך הניסוח של מניעת המלאכה ביום השביעי, למדו חכמים את הבסיס לאיסור עשיית מלאכות מסוימות גם בימי חול המועד, כאשר ההכרעה אילו מלאכות אסורות ואילו מותרות נמסרה לשיקול דעתם [תורה תמימה, מלבי"ם].