הציווי על קורבן הפסח מעביר את מוקד העבודה מן המרחב הפרטי אל המרכז הרוחני הלאומי, תוך שרטוט לוח זמנים מדויק המלווה את שלבי הגאולה. הקורבן אינו יכול להישחט בכל מקום, כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, כלומר בבית המקדש בלבד [רש"ר הירש, ביאור שטיינזלץ]. סמיכות פרשיית הפסח לכאן נובעת מהזכרת קורבן הבכור לפני כן, שכן שניהם נאכלים במקדש [חזקוני]. בזמן הקרבת הקורבן, נדרש האדם להתפנות ממלאכתו האישית כדי לנהוג כבוד בקורבנו [תורה תמימה].
הפסוק מציג שלושה ציוני זמן שונים: בָּעֶרֶב, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, ו-מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שציונים אלו אינם סותרים, אלא מתארים שלושה שלבים עוקבים במצוות הפסח. השלב הראשון, בָּעֶרֶב, מתייחס לזמן שחיטת הקורבן, החל מחצות היום (השעה השישית) ולמעלה. המילה בָּעֶרֶב מדגישה זמן המאוחר יותר ביום, ומלמדת שקורבן הפסח נשחט אחרון, לאחר קורבן התמיד של אחר הצהריים [תורה תמימה, רש"ר הירש]. המונח בּוֹא אינו מתאר בהכרח את שקיעת החמה הסופית, אלא את כל תהליך תנועת השמש מערבה החל מחצות היום [הכתב והקבלה].
השלב השני, כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, מתייחס לזמן שקיעת החמה וכניסת הלילה, וזהו הזמן המיועד לאכילת הקורבן [רש"י, רבנו בחיי]. המילה תִּזְבַּח כוללת בתוכה לא רק את פעולת השחיטה אלא גם את הסעודה והאכילה עצמה [הכתב והקבלה]. השלב השלישי, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם, מכוון לזמן הבוקר. בשלב זה, כל בשר שנותר מן הקורבן הופך ל"נותר" ומיועד לשריפה. מכיוון שאסור לשרוף קדשים ביום טוב, הבשר ממתין עד ליום המחרת ורק אז נשרף בפועל [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד].
לצד חלוקה משולשת זו, ישנם פרשנים המציעים קריאה רציפה יותר של הזמנים. לפי גישה זו, מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם אינו מתייחס לבוקר שבו מיועד הנותר לשריפה, אלא מגדיר את הלילה כולו כזמן האכילה, שכן בלילה זה ניתנה לישראל הרשות לצאת ומכת בכורות התרחשה [רלב"ג, ביאור יש"ר, נתינה לגר]. למרות שהיציאה בפועל התרחשה בבוקר, בני ישראל כבר היו מוכנים וראויים לגאולה בשעות הערב [ביאור שטיינזלץ]. פרשנים אלו נחלקים עד מתי נמשכת אכילה זו – האם עד חצות הלילה זכר לחיפזון של מצרים, או עד עלות השחר זכר לחיפזון של ישראל [מלבי"ם, הכתב והקבלה].
גישה נוספת ושונה מציעה כי המילים מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם אינן מתייחסות לשעה ספציפית ביממה, אלא מהוות סיכום כללי החוזר אל תחילת הפרשייה. כלומר, זביחת הפסח נעשית בחודש האביב, שהוא העונה הכללית והמועד הרחב שבו יצאו בני ישראל ממצרים [אבן עזרא, ברכת אשר].