חג הפסח דורש מהאדם לפעול בשני מישורים מקבילים: טיהור המרחב הפרטי מכל סממן של חמץ, והשתתפות מדויקת בקורבנות. ציוויים אלו אינם רק זכר היסטורי ליציאת מצרים, אלא חוקים מהותיים לדורות המעצבים את התודעה היהודית של שחרור והתבטלות בפני ה'.
התורה מזהירה וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר. המילה שְׂאֹר מתייחסת לחומר מחמצת חזק שנועד להתסיס ולהחמיץ עיסות אחרות [שטיינזלץ, מלבי"ם]. הדגש בפסוק הוא על המילה לְךָ, ומכאן לומדים הפרשנים כי האיסור חל דווקא על שאור הנמצא בבעלותו של היהודי, אך מותר לו לראות שאור הנמצא בבעלות גויים או בבעלות ההקדש [בכור שור, מלבי"ם]. מעבר לאיסור הפיזי, יש המפרשים את המילים וְלֹא יֵרָאֶה לא רק כראייה בעין, אלא מלשון "ראוי" במחשבה. כלומר, על האדם לבטל את החמץ בליבו כך שלא ייחשב ראוי לשום שימוש ויהיה כעפר [הכתב והקבלה, מלבי"ם]. הרחקת השאור, המסמל עצמאות ובעלות, נועדה להזכיר כי יצאנו ממצרים בחוסר כל וקיבלנו את רכושנו מידי ה', ולכן עלינו להפגין חוסר אנוכיות ומסירות [רש"ר הירש]. איסור זה חל לדורות, אף על פי שביציאת מצרים עצמה לא היה בו צורך מעשי באותו אופן [ספורנו].
חציו השני של הפסוק עוסק בקורבנות: וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר. מטרת אזהרה זו היא להבהיר כי האיסור להותיר מבשר הקורבן עד הבוקר אינו רק הוראה זמנית לפסח מצרים בגלל החיפזון והיציאה לדרך, אלא חוק קבוע לכל דורות ישראל [ספורנו, רש"י, מזרחי, חזקוני]. מבחינה רעיונית, השארת הבשר מנתקת את האכילה ממעשה ההקרבה, ובכך פוגמת בהעלאה הרוחנית של הקורבן [רש"ר הירש].
באשר לזהות הַבָּשָׂר וזמני האכילה, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה גורסת כי מדובר בבשר קורבן הפסח עצמו [אבן עזרא, שטיינזלץ]. לפי קו זה, הצירוף בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מתייחס ליום הארבעה עשר בניסן, או ללילה הראשון של החג, ואת בשר הפסח חובה לסיים לאכול באותו הלילה מבלי להותירו לבוקר [רש"י, רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר]. התורה הוצרכה לפרט זאת כאן כדי שלא נטעה לחשוב שהדין זהה לשאר שלמי החג הנשחטים במהלך שבעת הימים וזמן אכילתם מרובה יותר [רש"י, גור אריה]. לעומת זאת, הגישה השנייה מפרשת כי הפסוק מדבר על בשר קורבן החגיגה המוקרב יחד עם הפסח. לפי פירוש זה, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן הוא יום טוב הראשון של החג, והפסוק בא ללמד שאת בשר החגיגה ניתן לאכול במשך שני ימים ולילה אחד, ולכן האיסור להותירו לַבֹּקֶר מתייחס לבוקרו של היום השני [רש"י, תורה תמימה, ברטנורא, העמק דבר].