יצא לכם פעם לעזור לנקות את הבית לקראת חג הפסח ולחפש בכל פינה כדי לוודא שלא נשאר אפילו פירור קטן? התורה מצווה עלינו וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר. המילה שְׂאֹר מתארת בצק חמוץ וחזק מאוד, שהתפקיד שלו הוא להתסיס ולנפח בצקים אחרים. כשהתורה אומרת לְךָ, היא מתכוונת שאסור שיהיה ברשותנו חמץ ששייך לנו. בנוסף, המילים וְלֹא יֵרָאֶה לא אומרות רק שאסור לנו לראות את החמץ בעיניים, אלא יש להן גם משמעות בלב שלנו. אנחנו צריכים להחליט במחשבה שכל חמץ שאולי נשאר בטעות ולא מצאנו, מבוטל וחשוב כמו עפר שאין לו שום ערך. הסיבה שאנחנו מרחיקים את הבצק התופח והמתנפח, היא כדי לזכור שיצאנו ממצרים בלי שום רכוש. כל מה שיש לנו הגיע מידי ה', ולכן אנחנו צריכים להיות צנועים ולא להתנפח מגאווה.
חלק נוסף של המצוות בפסח קשור לזמן שבו בית המקדש היה קיים. התורה אומרת וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר שמקריבים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן של החג, כלומר בליל הסדר, ואסור להשאיר אותו לַבֹּקֶר. אולי אפשר לחשוב שהכלל הזה היה נכון רק כשיצאו ממצרים בחיפזון ובמהירות, אבל האמת היא שזהו חוק קבוע לתמיד. כאשר מקריבים את קורבן הפסח, חובה לסיים לאכול את הבשר שלו באותו הלילה. הסיבה לכך היא שכאשר אוכלים את הבשר מיד ולא מחכים למחר, האכילה נשארת מחוברת למעשה הקדוש של הקרבת הקורבן לה', וכך הסעודה שלנו הופכת למשהו רוחני וגבוה הרבה יותר.