דברים, פרק ט״ז, פסוק ד׳

חג הפסח מחייב את טיהור המרחב הפרטי מחמץ כחוק קבוע לדורות, ולכן התורה מצווה וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר, כלומר חומר מחמצת חזק שנועד להתסיס עיסות אחרות. המילה לְךָ מלמדת שהאיסור חל על שאור בבעלות יהודי, והמילים וְלֹא יֵרָאֶה דורשות לא רק הרחקה פיזית אלא ביטול בלב כך שהשאור לא ייחשב ראוי לשימוש, כסמל להתבטלות בפני ה'. במקביל, התורה מזהירה וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר, כדי למנוע נתק בין אכילת הקורבן למעשה ההקרבה. יש המפרשים שאזהרה זו מתייחסת לקורבן הפסח עצמו שאותו חובה לסיים לאכול באותו הלילה, בניגוד לשאר קורבנות החג. לעומת זאת, גישה אחרת גורסת כי מדובר בבשר קורבן החגיגה, ולכן בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מכוון ליום טוב הראשון, והאיסור להותירו לַבֹּקֶר מתייחס לבוקרו של היום השני.