דברים, פרק ט״ז, פסוק ג׳

התורה קובעת כי מזמן הקרבת קורבן הפסח חל האיסור לֹא־תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ. במקום זאת, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל־עָלָיו מַצּוֹת המוגדרות כלֶחֶם עֹנִי, שכן הן עשויות ממרכיבים בסיסיים של עניים, מזכירות את העינוי במצרים, ומשמשות כלחם שעונים עליו ומספרים עליו את סיפור ההגדה. אכילת המצה נקבעה כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ, משום שה' כיוון את המאורעות כך שהמצרים יגרשו את ישראל במהירות לפני שהבצק יחמיץ, כדי להוכיח שהגאולה נעשתה בידו החזקה. תכליתן של מצוות אלו היא לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת־יוֹם צֵאתְךָ כדי להשריש את האמונה בהשגחת ה'. חובת זכירה זו חלה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, מונח המרחיב את המצווה גם לשעות הלילה, במטרה לחזק את הביטחון בה' גם בתקופות החשוכות של החיים.