התורה מציבה גבול ברור ומוחלט בין עבודת ה' הטהורה לבין מנהגי הפולחן של עמי הסביבה, ושוללת כל ניסיון לשלב ביניהם, גם אם הכוונה המקורית היא לפאר את המקדש.
המילה אֲשֵׁרָה מוסברת בקרב הפרשנים בכמה אופנים. יש המפרשים אותה מלשון "ישר", כלומר אילן גבוה, מרשים וישר שאין בו פגמים, ויש הקושרים אותה למילה "אשור" (צעד או שביל), שכן העצים הללו ניטעו בפתחי המקדשים ושימשו כדרך המכוונת את ההמונים להתקבץ במקום [רמב"ן, הכתב והקבלה]. מבחינה היסטורית, האשרה הייתה גם שמה של עבודה זרה כנענית ספציפית, אלילה שסימלה את כוחות הטבע, הפריון והחשק [אם למקרא].
מתוך התחביר של הצירוף לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כׇּל־עֵ֑ץ, לומדים רוב הפרשנים כי הפסוק מכיל למעשה שני איסורים נפרדים: האחד הוא איסור מוחלט לנטוע עץ המיועד לעבודה זרה בשום מקום בעולם, והשני הוא איסור לנטוע כל עץ שהוא – בין אם הוא עץ מאכל ובין אם הוא עץ סרק המיועד לנוי בלבד – אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח יְהֹוָ֥ה [העמק דבר, מלבי"ם, ברטנורא, שפתי חכמים].
הסיבה המרכזית לאיסור הנטיעה סמוך למזבח היא הרחקה מחוקות הגויים. עובדי האלילים נהגו לנטוע אילנות יפים בפתחי מקדשיהם כדי למשוך את ההמון ולפאר את מזבחותיהם [רמב"ן, רלב"ג, רשב"ם, רא"ש]. בנוסף, נטיעת עץ בסמוך למזבח עלולה להטעות את הרואים, שיחשבו כי הקורבנות המוקרבים על המזבח מיועדים למעשה לעץ שניצב לידו [רא"ש, דעת זקנים, חזקוני].
ברובד פילוסופי עמוק יותר, העץ הפגאני מייצג את התפיסה כי הברכה הפיזית והצמיחה מגיעות מכוחות הטבע. לעומת זאת, המזבח היהודי מייצג את ההכנעה המוסרית והרוחנית לה'. נטיעת עץ ליד המזבח יוצרת ערבוב פסול בין פולחן טבע גשמי לבין עבודת ה' המוסרית [רש"ר הירש]. יתרה מכך, ה' הוא יחיד ומיוחד, ולכן המזבח שלו חייב לעמוד לבדו. נטיעת עץ או בניית מבנה לידו יוצרת מראית עין של "שיתוף" – הכנסת גורם נוסף למרחב הבלעדי של ה', דבר הפוגע באחדותו המוחלטת [גור אריה].
חומרת האיסור כה גדולה, עד שהאדם עובר עליו כבר מרגע שבו הוא תִטַּ֥ע את העץ, גם אם העץ מעולם לא נעבד ולא הגיע לכלל קיום [רש"י, רבינו בחיי, משכיל לדוד]. איסור זה תקף לא רק במקדש המרכזי, אלא אפילו בבמת יחיד פרטית, כפי שנלמד מהמילים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ [מלבי"ם, צפנת פענח]. סביב המילים כׇּל־עֵ֑ץ התעוררה מחלוקת בין הפרשנים האם האיסור חל גם על בנייה של מבני עץ בהר הבית. יש הסבורים כי הפסוק אוסר מהתורה גם בניית בתים או אכסדראות מעץ במקדש [רש"י, גור אריה, אדרת אליהו], בעוד אחרים טוענים כי פשט הכתוב עוסק בנטיעה חקלאית בלבד, ואיסור הבנייה בעץ אינו אלא הרחקה מדברי חכמים (אסמכתא) [רמב"ן, מזרחי, הכתב והקבלה]. בדומה למזבח עצמו, עץ שניטע באיסור טעון גניזה וביעור מוחלט [תורה תמימה].
מעבר לפשט הכתוב, הפרשנים מוצאים בפסוק רובד מטפורי עמוק הקשור למערכת המשפט. הפסוק ממוקם מיד לאחר הציווי על מינוי שופטים. מכיוון שמקום מושבה של הסנהדרין (בית הדין הגדול) היה בסמוך למזבח, הפרשנים משווים מינוי של דיין שאינו הגון לנטיעת אשרה אצל המזבח [כלי יקר, צרור המור, תורה תמימה]. כשם שהאשרה עשויה להיות עץ יפה ומרשים מבחוץ אך פסולה וטמאה במהותה, כך לעיתים ממנים דיין בשל יופיו החיצוני, עושרו או מעמדו, תוך התעלמות ממידותיו המגונות ומחוסר צדקתו [ספורנו]. עם זאת, ההשוואה החמורה הזו לעבודה זרה מתקיימת רק כאשר המינוי הפסול נעשה מתוך אינטרס אישי, נפוטיזם או חנופה – רעיון הנרמז במילה לְךָ֛ (להנאתך ולטובתך). אם אדם טעה בתום לב ומינה דיין שחשב להגון, אין הדבר נחשב לו כנטיעת אשרה [אור החיים]. העץ הגבוה והזקוף מסמל גם את מידת הגאווה וגסות הרוח, תכונות הפוסלות את הדיין ושה' שונא לחלוטין [שפתי כהן, כלי יקר].
לבסוף, הפסוק משמש כאזהרה פסיכולוגית חריפה מפני "המדרון החלקלק" של יצר הרע. היצר אינו מפתה את האדם לעבוד עבודה זרה בבת אחת. הוא מתחיל בהצעה תמימה לכאורה – לנטוע אילן יפהפה "לכבוד" המזבח. משם הוא ממשיך לשכנע את האדם להקים מצבה, לאחר מכן להקריב קורבן בעל מום, עד שלבסוף האדם נוטש את ה' לחלוטין. תהליך הרסני זה מקביל בדיוק לשקיעתו של השופט: בתחילה הוא מטה את הדין רק במעט "מפני השלום" או הפשרה, משם הוא עובר להכרת פנים מתוך כבוד, ולבסוף מדרדר ללקיחת שוחד ועיוות משפט מוחלט [אלשיך]. משום כך, התורה גודעת את הרע באיבו ואוסרת אפילו את הצעד הראשון והתמים למראה.