חג הסוכות מהווה את נקודת השיא של השנה החקלאית והרוחנית גם יחד. לאחר איסוף כל התבואה מן השדה אל הבית, התורה מצווה על שבעה ימי חגיגה במקום המקדש, ומבטיחה לאדם ברכה ושמחה שלמה. הפסוק קושר בין ההצלחה החומרית לבין ההתעלות הרוחנית, ומציג את השמחה לא רק כפעולה זמנית, אלא כמצב קיומי מתמשך.
הציווי תָּחֹג מתפרש בכמה אופנים. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שמדובר בהבאת קורבנות, עולות ושלמים, ובהשלמת קורבנות החגיגה במהלך כל שבעת הימים [אבן עזרא, הטור הארוך, רלב"ג, מלבי"ם]. גישה אחרת מפרשת את המילה מלשון מחולות וריקודים, המבטאים שמחה של ניצחון רוחני [העמק דבר]. עם זאת, מודגש כי החגיגה צריכה להיות מוקדשת לַה' אֱלֹהֶיךָ, ולא מתוך כוונה להנאה אישית בלבד [ביאור יש"ר].
הפסוק מנמק את החגיגה במילים כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. הברכה מקיפה את כל תחומי העשייה: תְּבוּאָתְךָ מתייחס לברכת הארץ והיבולים, בעוד מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ מרחיב את הברכה גם לעסקי המסחר והאומנות [אבן עזרא, הטור הארוך]. שפע זה מאפשר לאדם לחגוג ברווחה ולהעניק מתנות רבות לעניים [ספורנו]. הקדוש ברוך הוא אף מקדים ושולח את ברכתו בקיץ, כדי שהאדם יוכל לשבות ממלאכתו ולחגוג ללא דאגות כלכליות [הדר זקנים, ביאור יש"ר].
הפרשנים עומדים על ההבדל הבולט בין חג הסוכות לשאר הרגלים. בפסח התורה אינה מזכירה שמחה כלל, שכן התבואה עדיין בשדה והאדם טרוד ומודאג; בשבועות מוזכרת השמחה פעם אחת, שכן התבואה נקצרה אך טרם נאספה; ואילו בסוכות, כאשר כל פירות האילן והתבואה נאספו פנימה אל תוך הבית והאדם פנוי ממלאכתו, השמחה היא שלמה ומוזכרת שלוש פעמים [הטור הארוך, רא"ש, דעת זקנים, חזקוני, בכור שור].
דווקא בשל תחושת הרווחה העצומה שמביא האסיף, מתעוררת סכנה רוחנית. שמחה טבעית הנובעת משפע חומרי עלולה להידרדר בקלות לקלות ראש, הוללות וגאווה. לכן התורה מדגישה שהחגיגה חייבת להתקיים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'. העלייה למקדש וההתנתקות מן האסמים והיקבים המלאים, נועדו להבטיח שהשמחה לא תהיה חומרית גרידא, אלא תנבע מתוך יראת שמים וקדושה. האדם לומד שהמקור האמיתי לברכתו אינו מצוי בשדה, אלא בקרבה לאלוהים ולתורתו [העמק דבר, הדר זקנים, רש"ר הירש].
סיומו של הפסוק, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ, זוכה למגוון רחב של פירושים. מאחר שהתורה כבר ציוותה קודם לכן "ושמחת בחגך", הפרשנים מסכימים כי מילים אלו אינן לשון ציווי, אלא לשון הבטחה [רש"י, משכיל לדוד, ברכת אשר]. זוהי הבטחה לשמחה טהורה ומוחלטת, שאין מעורב בה כל עצב, דאגה או טרדה [ספורנו, ביאור יש"ר, פענח רזא, ביאור שטיינזלץ], ויש הרואים בה אף הבטחה עתידית לשמחת הנצח בעולם הבא [אבן עזרא, הטור הארוך].
המילה אַךְ, שמשמעותה בדרך כלל מיעוט והגבלה, מובילה למספר כיווני מחשבה:
מצד אחד, היא משמשת כאזהרה לאדם למעט בהנאות העולם הזה, לשמור על מידה בינונית של שמחה, ולא למלא את פיו בשחוק מוגזם, שכן שמחת המצווה צריכה להיות מלווה תמיד ביראה וברעדה [רבנו בחיי, שפתי כהן, אבי עזר].
מצד שני, על פי מסורת חז"ל, המילה באה לרבות ולהרחיב את זמן השמחה אל מעבר לשבעת ימי הסוכות, ולכלול בה גם את ליל שמיני עצרת (וכן את יום שמיני עצרת עצמו). הלילה הראשון של החג ממועט מחובה זו, משום שלא קדמה לו שמחה, בעוד הלילה האחרון נכלל בה כהמשך ישיר לשמחת שבעת הימים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד].
פירוש עמוק נוסף למילה אַךְ מצביע על כך שביום שמיני עצרת מסתיימות מצוות הסוכה והלולב, והאדם נותר עם מצווה אחת "אך ורק" – השמחה [תורה תמימה בשם הגר"א, נתינה לגר]. יתרה מכך, המטרה היא שהשמחה תהפוך מתגובה זמנית של ימי החג לתכונת נפש קבועה (״והיית״), כזו שהאדם ייקח עמו אל תוך שגרת השנה ואשר תלווה אותו גם אל מול נסיבות חיים מורכבות [רש"ר הירש].