יצא לכם פעם להרגיש הקלה עצומה אחרי שסיימתם משימה ארוכה וקשה, כמו סידור יסודי של החדר? דמיינו איך הרגישו החקלאים בזמן התנ"ך כשהגיע חג הסוכות. בפסח הם היו מודאגים כי התבואה עוד הייתה בשדה. בשבועות הם קצרו אותה אבל עוד לא סיימו לאסוף הכול. אבל בסוכות, כל הפירות והתבואה כבר נאספו פנימה אל תוך הבית. העבודה הקשה הסתיימה, וזה הזמן לשמחה שלמה.
לכן התורה אומרת תָּחֹג, כלומר לחגוג ולהביא קורבנות של שמחה לבית המקדש, אבל לזכור שהחגיגה היא לכבוד ה', ולא סתם מסיבה פרטית שלנו. התורה מסבירה שהשמחה מגיעה כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. ה' מברך אותנו גם ביבולים שצומחים באדמה וגם בכל מלאכה או מסחר שאנחנו עושים, כדי שנוכל לחגוג בנחת ואפילו לתת מתנות לעניים.
אבל יש כאן סכנה קטנה. כשיש לנו המון שפע ואוכל, אנחנו עלולים לשכוח מאיפה כל זה הגיע ולהפוך לגאוותנים. בגלל זה התורה מבקשת לחגוג דווקא בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כלומר לעזוב את האסמים המלאים בבית ולעלות לבית המקדש. ככה אנחנו זוכרים שהברכה האמיתית מגיעה מהקירבה לה'.
בסוף מופיעות המילים וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ. המפרשים מסבירים שזה בכלל לא ציווי, אלא הבטחה נפלאה. ה' מבטיח לנו שמחה טהורה ומושלמת, בלי שום דאגה או עצב. יותר מזה, המטרה היא שהשמחה הזו לא תישאר רק בחג, אלא תהפוך לחלק ממי שאנחנו, ותלווה אותנו לכל אורך השנה.