תארו לעצמכם שאתם יוצאים למסע ארוך ומרגש עם כל המשפחה, כל החברים וכל השכנים שלכם יחד. פעם, שלוש פעמים בשנה, כל עם ישראל היה עוזב את השגרה הרגילה שלו, את הבית ואת העבודה, וכולם התאספו יחד למפגש אחד גדול ומשמח במרכז הרוחני שלנו.
כשאנחנו מגיעים למפגש הזה, התורה משתמשת במילה יֵרָאֶה. יש למילה הזו משמעות כפולה ומיוחדת: אנחנו עולים כדי לראות את הנוכחות של ה', ובאותו הזמן אנחנו באים כדי להיראות לפניו, ממש פנים אל פנים. כדי לראות את הפלאות הגדולים האלו, אנחנו צריכים לבוא בשלמות. מי מגיע למפגש? התורה אומרת שהחובה היא על כָל זְכוּרְךָ, כלומר כל הבנים, וזה כולל גם את הילדים הקטנים. המטרה היא שגם אתם תבואו ותתרגלו מגיל צעיר להרגיש את הקרבה לה'.
המסע המיוחד הזה קורה בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת. המילה חג לא מתארת רק את הריקודים והשמחה כשכבר מגיעים, אלא היא מתארת את עצם המסע וההליכה בדרכים, שנעשים בשמחה גדולה למרות שהדרך לפעמים קשה. בכל אחד מהחגים האלו אנחנו חוגגים משהו אחר שחשוב לעם שלנו: בפסח את החירות, בשבועות את התורה שקיבלנו, ובסוכות את השפע שה' נותן לנו.
אם תשימו לב, התורה פונה כאן לכל אחד באופן אישי ואומרת ה' אֱלֹהֶיךָ. זה קורה בגלל שלאורך השנה אנחנו עוברים תהליך של התפתחות רוחנית, עד שבסוף השנה כל אחד ואחת יכולים להרגיש שה' קרוב אליהם באופן אישי ופרטי.
בסוף, יש כלל חשוב מאוד: וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי ה' רֵיקָם. אי אפשר לבוא למפגש הגדול הזה בידיים ריקות. כל אחד מביא איתו מתנה, קורבן מיוחד שאנחנו מקדישים באהבה לה'. ויש כאן גם הבטחה נפלאה: בדיוק כמו שאנחנו לא באים אל ה' בידיים ריקות, כך גם כשאנחנו חוזרים הביתה, ה' דואג שלא נחזור ריקים, אלא ממלא אותנו בשפע של ברכות לכל השנה.