דברים, פרק ט״ז, פסוק ט״ז

פסגת מעגל השנה מתבטאת בהתכנסות לאומית שבה עולים פרטי העם אל מרכז רוחני אחד, כאשר שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה האדם לפני ה' במערכת יחסים הדדית של לראות ולהיראות. חובת העלייה חלה על כׇל־זְכוּרְךָ, קרי הזכרים השלמים בגופם וכן ילדים קטנים, הנדרשים לצאת למסע של חַג ולשמור על רוממות רוח חרף תלאות הדרך. אזכור הרגלים יחד, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת, קובע מסגרת זמן הלכתית לקיום נדרים ויוצר השוואה בין המועדים לעניין השלמת קורבנות, תוך בניית קשר אישי וקרוב מול יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ. הציווי וְלֹא יֵרָאֶה אֶת־פְּנֵי יְהֹוָה רֵיקָם מחייב את העולה להביא עמו קורבנות שישקפו את הברכה שקיבל. דרישה זו טומנת בחובה גם הבטחה אלוהית, ולפיה האדם עצמו לא יצא מלפני ה' בידיים ריקות, אלא ישוב לביתו טעון בשפע.