מועדי ישראל אינם רק ציוני דרך היסטוריים, אלא ביטוי חי לחיבור שבין הטבע, ההיסטוריה וההשגחה האלוהית. ספר דברים, המכין את העם לכניסה לארץ ישראל, משמיט במכוון מועדים שקוימו במדבר כמו שבת, ראש השנה ויום הכיפורים, ומתמקד בשלושת הרגלים. מועדים אלו מקבלים את משמעותם המלאה רק בחיים החקלאיים בארץ, ודורשים עלייה לרגל אל המקום המרכזי שיבחר ה' [רמב"ן, רש"ר הירש, ברכת אשר].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהציווי שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב אינו רק קריאה לזכור את החג, אלא דרישה הלכתית ומעשית לעבר את השנה. לוח השנה העברי מבוסס על מחזור הלבנה, הקצר בכאחד עשר ימים משנת החמה. ללא התערבות, חג הפסח היה נודד לאחור דרך עונות השנה. לכן התורה דורשת מבית הדין לחשב, ואם צריך – להוסיף חודש עיבור כדי להבטיח שחודש ניסן יחול תמיד בעונת האביב. המילה הָאָבִיב אינה שם של חודש, שכן שמות החודשים המוכרים לנו כיום הם ממקור בבלי, אלא תיאור של עונה שבה התבואה, ובייחוד השעורה, מבשילה ומתבכרת, ומזג האוויר בה רך, נוח וישר [אבן עזרא, תורה תמימה, ביאור יש"ר, בכור שור].
מעבר לפן ההלכתי, ישנה כאן אמירה פילוסופית עמוקה. התורה כורכת יחד את התחיית הטבע עם התחיית העם. האל שמעורר את הבריאה מתרדמת החורף הוא אותו אל שהוציא את ישראל משעבוד לחירות. חיבור זה שולל את עבודת האלילים של כוחות הטבע, ומדגיש כי בורא עולם שולט גם בחוקיות הטבע וגם במהלך ההיסטוריה [רש"ר הירש]. יתרה מכך, מצוות עיבור השנה מעניקה לאדם כוח רוחני יוצא דופן להתערב בחוקי הזמן, ואף לתקן את העבר ולהשלים את החסר [חומש קה"ת]. במובן הסמלי, חודש האביב משול לעם ישראל בגלות: כשם שהגרעין נרקב באדמה לפני שהוא מצמיח חיים חדשים ורעננים באביב, כך ישראל בהליכות העולם נראים לעיתים כחסרי כוח, אך עתידים לחדש את כוחם ולהיגאל [העמק דבר].
לגבי הציווי וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, הפרשנים מדגישים כי בניגוד לפסח מצרים שנאכל בתוך הבתים הפרטיים, כאן מודגשת החובה להקריב את הקורבן ולחגוג יחד במקום המרכזי שיבחר ה' [אברבנאל]. השימוש בפועל עשייה מלמד הלכה מרכזית: כל שלבי העבודה של קורבן הפסח חייבים להיעשות בכוונה טהורה ומדויקת לשם קורבן פסח, ואם המעשים נעשו לשם קורבן אחר, הקורבן נפסל [תורה תמימה, שפתי כהן, רש"ר הירש].
התורה חותמת את הפסוק בציון העובדה שה' הוציא את ישראל מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. קביעה זו מעוררת קושי, שהרי פסוקים אחרים מעידים במפורש שבני ישראל יצאו ממצרים בעיצומו של יום. הפרשנים מסכימים כי היציאה הפיזית אכן התרחשה ביום, אך הגאולה המהותית והמשפטית החלה כבר בלילה. בלילה זה הוכה הבכורות, נשבר כוחה של מצרים, ופרעה קרא למשה ואהרון והעניק להם רשות רשמית לצאת מעבדות לחירות [רש"י, רבנו בחיי, רלב"ג, מלבי"ם]. הלילה מסמל גם את שעת שליטתם של הכוחות החיצוניים ומידת הדין, שאותם הכניע ה' באותו הזמן [רקנאטי, אלשיך]. מבחינה רעיונית, היציאה בלילה מדגישה את הפסיביות של ישראל בתהליך שחרורם. בדומה לעובר הנולד אל החיים מתוך אפלת הרחם ללא מאמץ מצידו, כך נולדה האומה הישראלית אל החירות מתוך חשכת מצרים, בכוחו של ה' בלבד [רש"ר הירש].