יצא לכם פעם לחשוב למה חג הפסח תמיד חל בעונת האביב, כשהפרחים פורחים ומזג האוויר נעים?
התורה מבקשת מאיתנו שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב. לוח השנה שלנו עובד לפי הירח, ואם לא נשים לב, חג הפסח עלול לזוז לאחור ולהגיע פתאום בחורף. לכן, החכמים שלנו מחשבים ומוסיפים לפעמים חודש נוסף לשנה, כדי שפסח יישאר תמיד בעונת האביב. המילה הָאָבִיב אינה שם של חודש, אלא מתארת את התקופה שבה התבואה בשדה מבשילה ומזג האוויר רך ונוח. ה' רצה לחבר בין הטבע שמתעורר לחיים אחרי תרדמת החורף, לבין עם ישראל שקם לתחייה ויוצא מעבדות לחירות. האל ששולט בטבע הוא אותו אל שמוביל את ההיסטוריה שלנו.
כשהתורה אומרת וְעָשִׂיתָ פֶּסַח, היא מזכירה לנו שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ, הם כבר לא חגגו כל אחד בבית שלו כמו במצרים. הם עלו כולם יחד למקום מרכזי שה' בחר. המילה הזו גם מלמדת אותנו שאת כל ההכנות לחג צריך לעשות בכוונה טהורה ומדויקת מאוד, במיוחד לשם המצווה.
בסוף, התורה מזכירה שה' הוציא אותנו ממצרים לָיְלָה. אבל רגע, הרי בני ישראל צעדו החוצה ביום, כשהשמש זרחה! איך זה יכול להיות? התשובה היא שהשחרור האמיתי התחיל כבר בלילה. בלילה הזה נשבר הכוח של המצרים, ופרעה קרא למשה ואהרון ונתן להם רשות רשמית לצאת לחופשי. היציאה בלילה מזכירה לנו תינוק שנולד מתוך מקום חשוך אל האור הגדול בלי להתאמץ בכלל. כך גם עם ישראל נולד והפך לעם חופשי מתוך החושך של מצרים, אך ורק בזכות הכוח והאהבה של ה'.