דברים, פרק י״ח, פסוק ג׳

התורה מעניקה לכהנים, שאינם נוחלים נחלה, זכות משפטית מוגדרת לקבל חלקים מבהמות חולין כשכר על שירותם לה'. וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מלמד שזו חובה הניתנת לתביעה ולא נדבה, והיא נגבית מֵאֵת הָעָם, תוך פטור לכהנים עצמם מחובת הנתינה. הדרישה מופנית בעיקר אל זֹבְחֵי הַזֶּבַח, כלומר הטבח המבצע שחיטה כשרה בבהמות בית בלבד, המצוינות במילים אִם שׁוֹר אִם שֶׂה. על הזובח למסור ישירות, כפי שנאמר וְנָתַן לַכֹּהֵן, את הַזְּרֹעַ שהיא הרגל הקדמית הימנית, וְהַלְּחָיַיִם שהן הלסת התחתונה והלשון, וְהַקֵּבָה שהיא איבר העיכול. איברים אלו נבחרו משום שהם מייצגים את ראשית הגוף, מסמלים את עבודת הכהנים, ומזכירים את מעשהו ההיסטורי של פינחס.