יצא לכם פעם לחשוב מה קורה כשנכנסים לבית חדש ורוצים לשמור עליו נקי לגמרי מהרגלים רעים שהיו בו קודם? כשבני ישראל עמדו להיכנס לארץ ישראל, הם קיבלו הוראות מיוחדות לגבי התושבים שכבר גרו שם. התורה קוראת להם העמים, ולא סתם גויים, כדי לרמוז לנו שאלו היו קבוצות עם התנהגות מוסרית רעה ומקולקלת מאוד.
ההוראות האלו נאמרו דווקא על המקום אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה, כלומר בתוך גבולות הארץ המובטחת שבה בני ישראל עומדים לגור באופן קבוע. בגלל שהם עמדו לחיות שם, הסכנה שילמדו מהמעשים הרעים של אותם עמים הייתה גדולה בהרבה מאשר בארצות רחוקות.
לכן התורה נותנת ציווי חמור: לא תחיה כל נשמה. הסיבה המרכזית לכך היא הגנה. אותם עמים היו רגילים לעבוד עבודה זרה ולעשות מעשים איומים, והיה חשש כבד שאם הם יישארו, בני ישראל יושפעו מהם וילמדו להתנהג כמותם. חשוב לדעת שאותם עמים לא נענשו ללא אזהרה, אלא קיבלו אפשרות בחירה. הציעו להם לעזוב את המעשים הרעים ולהשלים, או פשוט לעזוב את הארץ מרצונם. הציווי החמור הופעל רק משום שהם סירבו לתנאי השלום ובחרו להישאר ולהילחם. כדי להתרחק מהסכנה, יש מפרשים שמסבירים שהמילים לא תחיה פירושן שבני ישראל לא היו רשאים לפרנס אותם או לתת להם מזון כדי להשאיר אותם כעבדים, אלא היו חייבים לשלח אותם החוצה ולדאוג שהם יעזבו את הארץ לגמרי, כדי לשמור על סביבה טובה וטהורה.