חשבתם פעם מה קורה כשצריך להיכנס לארץ חדשה, אבל מגלים שהתושבים בה עושים דברים רעים מאוד שעלולים לקלקל את כל מי שבסביבה? כשבני ישראל נכנסו לארץ כנען, הם קיבלו ציווי מיוחד לגבי העמים שחיו שם. המילים כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם אומרות שצריך לכבוש את הערים שלהם לגמרי ולהרחיק משם את התושבים. הסיבה לכך היא לא שנאה חלילה, אלא כדי להגן על בני ישראל שלא ילמדו מהמעשים הרעים ומהעבודה הזרה שלהם.
למרות שהיה צריך להרחיק את האנשים, היה מותר לבני ישראל לקחת את הרכוש שהם השאירו. אבל מה לגבי הפסלים שלהם? אם האויבים ברחו מפחד והשאירו מאחור את העבודה הזרה, עדיין אסור בהחלט להשתמש בה. האם הייתה לאנשים האלה דרך להינצל? בטח! אם הם היו מחליטים לחזור בתשובה, לשנות את ההתנהגות שלהם ולקבל על עצמם חוקים בסיסיים של טוב ורע, היה מותר להם להישאר ולחיות בשלום עם בני ישראל.
בדרך כלל אנחנו שומעים על שבעה עמים שחיו בארץ כנען, אבל כאן מוזכרים רק שישה. לאן נעלם העם הגרגשי? מתברר שהם פשוט החליטו לארוז את הדברים שלהם ולעזוב את הארץ בעצמם! בגלל שהם עזבו, לא היה צורך להילחם בהם. בכל זאת, התורה מוסיפה את המילים כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כדי ללמד אותנו שאם קבוצה מהם בכל זאת הייתה בוחרת להישאר ולהילחם יחד עם שאר העמים, היו חלים עליהם בדיוק אותם הכללים. בניגוד אליהם, העם החיווי כן מוזכר, כי למרות שחלק ממנו עשה שלום עם בני ישראל, רוב העם נשאר בארץ והיה צריך להילחם בו.