תארו לעצמכם שעבדתם קשה מאוד על יצירה מיוחדת במשך זמן רב, וממש כשהיא סוף סוף מוכנה, אתם חייבים לעזוב הכול וללכת למקום אחר. בטח הייתם חושבים רק על היצירה שלכם, נכון? התורה מבינה את ההרגשה הזו בדיוק. כשיוצאים להגן על הארץ, חייל חייב להיות מרוכז לגמרי במשימה. אם הראש שלו תפוס במחשבות על משהו חשוב שהוא השאיר בבית, הוא לא יוכל להילחם כמו שצריך. לכן, יש פטור מיוחד לאדם אֲשֶׁר נָטַע מטע של עצי פרי. הכוונה היא לא רק למי ששתל את העצים בעצמו, אלא גם למי שקנה אותם או קיבל אותם במתנה בצורה חוקית. התורה משתמשת במילה כֶּרֶם, אבל הכוונה היא לא רק לענבים, אלא לכל מטע שיש בו לפחות חמישה עצי פרי שנטועים בשורות מסודרות ושייכים רק לאותו אדם.
אבל מה קורה אם הוא עדיין וְלֹא חִלְּלוֹ? לפי ההלכה, בשנים הראשונות אחרי שנוטעים עץ אסור לאכול מהפירות שלו. רק בשנה הרביעית עושים פעולה מיוחדת שהופכת אותם לפירות רגילים שמותרים באכילה, וזה נקרא לעשות אותם "חולין". אם החייל חיכה כל כך הרבה זמן ועדיין לא הספיק לקיים את המצווה הזו וליהנות מהפירות שלו, התורה אומרת לו לחזור הביתה. הסיבה לכך היא פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה. התורה דואגת לו, כי זה יהיה עצוב מאוד שאחרי כל ההשקעה שלו מישהו אחר יזכה לאכול את הפירות. בנוסף, אם הוא יישאר בשדה הקרב למרות שהמחשבות שלו נמצאות בבית, הוא עלול לא להיות זהיר מספיק ולהיפגע. לכן ה' משחרר אותו, כדי שיוכל לחזור לביתו בשמחה, להשלים את העבודה שלו וליהנות מפרי עמלו.