דברים, פרק כ״א, פסוק א׳

סמיכות הפרשייה לדיני המלחמה מרמזת על מציאות שבה אדם מנצל את מהומת הקרב כדי לרצוח בסתר, או לחלופין מדגישה כי רציחת אדם כמוה כגדיעת עץ פרי בטרם עת. הדין מתקיים רק כאשר יִמָּצֵא קורבן באירוע נדיר וחריג, והוא חָלָל שניכר עליו שנהרג מכלי נשק ומת לחלוטין. זירת הפשע חייבת להיות גלויה, כשהגופה היא בבחינת נֹפֵל בַּשָּׂדֶה ללא ניסיון הסתרה, ונמצאת בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, הגדרה המרחיבה את הדין לעבר הירדן אך מוציאה מכלל זה את ירושלים שאינה נחלה שבטית פרטית. הטקס נערך אך ורק במצב שבו לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ באופן מוחלט, במטרה לעורר הד ציבורי שיחשוף את הרוצח, להחדיר בעם תודעת ערבות הדדית, ולכפר על שפיכות הדמים כדי להרגיע את מידת הדין.