דברים, פרק כ״א, פסוק כ״ג

הציווי לֹא תָלִין והחובה קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ מהווים מקור לאיסור הכללי להשהות קבורה, אלא אם הדבר נעשה לכבודו של המת, ולמצווה לקבור את הגוף השלם בטרם יחל תהליך הריקבון של נִבְלָתוֹ. הנימוק כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי מלמד שהשארת הגופה פוגעת בצלם ה' שבאדם, מזכירה את חילול ה' שעשה החוטא, ועלולה לגרום לציבור לרחם עליו ולקלל את הדיינים. לחלופין, מילה זו מתארת את עוצמת הביזיון שבתלייה, ולכן יש לגלות חמלה כלפי הנידון שכבר נענש ואף לקבור עמו את עץ התלייה כדי להשכיח את קלונו. האזהרה וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ באה למנוע עיפוש, פיזור איברים וטומאה רוחנית הפוגעת בייעודה המוסרי של הארץ. אף שחובת הקבורה חלה בכל מקום, הכתוב מציין את הארץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה משום שקדושתה מחמירה את האיסור להלין בה מת.