הפסוק עוסק בכבוד המת ובחובת הקבורה, דרך מקרה הקיצון של אדם שהוצא להורג ונתלה. התורה מצווה להוריד את גופתו ולקברה בו ביום, ומנמקת זאת בשמירה על כבוד ה' ובמניעת טומאה מהארץ. הפרשנים מסכימים כי למרות שהפסוק מדבר על הרוגי בית דין, הציווי לֹא תָלִין והחובה קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ מהווים מקור לאיסור הכללי להשהות קבורת כל מת ללא צורך, ולמצוות העשה לקבור את המתים [רבנו בחיי, תורה תמימה, הכתב והקבלה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. המילה נִבְלָתוֹ נגזרת מהשורש ב.ל.ה, המבטא בליה, ריקבון והפסד של הגוף [הכתב והקבלה], והפועל תִּקְבְּרֶנּוּ מדגיש שיש לקבור את הגוף כולו ולא להותיר ממנו חלקים [תורה תמימה].
האיסור להלין את המת חל דווקא כאשר יש בכך ביזיון, כמו בתלייה, אך אם השהיית הקבורה נעשית לכבודו של המת, למשל כדי להביא לו ארון ותכריכים, הדבר מותר [תורה תמימה, רבנו בחיי, מלבי"ם, רש"ר הירש]. יתרה מכך, חובה לקבור יחד עם הנידון גם את העץ שעליו נתלה ואת כלי המיתה, כדי למנוע מצב שבו אנשים יצביעו עליהם ויזכירו את קלונו של המת [קיצור בעל הטורים, תורה תמימה, רלב"ג, רש"ר הירש].
התורה מנמקת את הציווי במילים כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, משפט שזכה למספר גישות פרשניות:
הגישה המרכזית רואה בכך פגיעה בכבוד הבורא, שכן האדם נברא בצלם ה'. הדבר נמשל לשני אחים תאומים זהים, שאחד מהם נעשה מלך והשני הידרדר לפשע ונתלה. כל מי שרואה את הפושע התלוי סבור בטעות שהמלך הוא זה שתלוי, ולכן המלך מצווה להורידו מיד [רש"י, ספורנו, פני דוד, מזרחי, גור אריה, צאינה וראינה]. ביזיון הגוף הוא למעשה ביזיון לנפש השכלית, היא צלם אלוהים שבאדם [ספורנו].
גישה שנייה מקשרת זאת לחטאים הספציפיים שבגינם אדם נתלה, שהם גידוף ה' ועבודה זרה. השארת החוטא תלוי תגרום לעוברים ושבים לשאול לפשר עונשו, והתשובה תזכיר שוב ושוב את חילול ה' שעשה, דבר שמהווה ביזיון ופגיעה כלפי מעלה [העמק דבר, הטור הארוך, מזרחי, רבנו בחיי, רלב"ג, רא"ש, חזקוני, דעת זקנים, בכור שור].
גישה שלישית מתמקדת בתגובת הציבור העלולה להיווצר. מראה האדם התלוי עלול לעורר רחמים בקרב הרואים, שישכחו את חטאו ויחלו לקלל את הדיינים שדנו אותו למוות, או להרהר אחר מידת הדין והמשפט האלוהי [רשב"ם, שד"ל, פענח רזא, חזקוני, הדר זקנים, ברכת אשר].
גישה רביעית מפרשת את המילה אֱלֹהִים לא כשם ה', אלא כלשון הפלגה ועוצמה, בדומה לביטוי הררי אל. לפי קו זה, הכתוב קובע שתלייה היא הביזיון והקללה הקיצוניים ביותר מכל המיתות, ויש לגלות חמלה כלפי הנידון שכבר קיבל את עונשו ושילם על חטאו במלואו [הכתב והקבלה, אדרת אליהו, הטור הארוך בשם רמב"ן, רמב"ן, ביאור יש"ר, הדר זקנים, חזקוני].
בסיום הפסוק מופיעה אזהרה נוספת: וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ. השארת הגופה תלויה גורמת להשראת רוח טומאה, לעיפוש, ולסכנה שאיברי המת יתפזרו על ידי חיות ועופות ויטמאו עוברי אורח [ספורנו, ראב"ע, שד"ל, רלב"ג, בכור שור]. ברמה הרעיונית, גוף מת שאינו קבור מסמל את אובדן הבחירה החופשית, והשארתו פוגעת בייעודה של הארץ כמקום של עשייה מוסרית וטהורה [רש"ר הירש, אם למקרא].
אף שהכתוב מציין אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, רוב הפרשנים מסכימים שמצוות הקבורה נוהגת בכל מקום, גם מחוץ לארץ ישראל. עם זאת, בארץ ישראל ישנה חומרה יתרה, ומי שמלין בה מת עובר על איסורים כפולים בשל קדושתה המיוחדת של הארץ שאין לגרום לה טומאה [רמב"ן, העמק דבר, תורה תמימה, חזקוני, ביאור יש"ר, מלבי"ם].