בשיאו של טקס עגלה ערופה, מנהיגי העיר הקרובה ביותר לחלל שנמצא, נושאים הצהרת חפות פומבית. הצהרה זו אינה מסתכמת בהכחשת רצח ישיר, אלא מהווה התחייבות עמוקה לאחריות ציבורית ומוסרית של ההנהגה כלפי החברה.
המילים וְעָנוּ וְאָמְר֑וּ מציינות את תחילת הצהרתם של זקני העיר [רלב"ג, חזקוני, בכור שור]. הצהרה זו נאמרת בלשון הקודש [תורה תמימה, מלבי"ם, רבנו בחיי], ויש הסבורים כי הזקנים חוזרים עליה מילה במילה אחר הכהנים [העמק דבר]. עצם המעמד דורש שלמות פיזית מאותם מנהיגים, ומתוך מילות הפסוק למדו כי הזקנים המצהירים אינם יכולים להיות אילמים, גידמים או עיוורים [תורה תמימה].
השאלה המרכזית שעולה מן הפסוק היא האם יעלה על הדעת שזקני בית הדין החשובים הם רוצחים שופכי דמים. הפרשנים מסכימים כי ההצהרה אינה עוסקת ברצח ישיר, אלא בשלילת אשמה עקיפה. ברחיצת ידיהם ובאמירתם, הזקנים מעידים שלא התרשלו בשמירה על ביטחון הדרכים, בפיקוח על הציבור ובהכוונתו [רלב"ג, שד"ל, נחל קדומים]. כמו כן, הם מצהירים שלא העלימו עין מרוצחים מוכרים, שכן אם היה חשוד ידוע במעשה, הטקס לא היה מתקיים כלל והאשם היה מועמד לדין [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ].
קיימת מחלוקת מעניינת בין מסורות הפרשנות לגבי מושא ההצהרה – האם הזקנים מדברים על הנרצח או על הרוצח.
הגישה המרכזית, הנשענת על התלמוד הבבלי, גורסת כי ההצהרה מתייחסת לנרצח. באומרם יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ, הזקנים מצהירים שההלך לא בא לעירם ויצא ממנה ללא מזון, מצב שהיה עלול לאלץ אותו ללסטם את הבריות כדי לשרוד ולהיהרג בשל כך. המילים וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ משמעותן שהם לא ראו אותו יוצא לדרך מבלי לספק לו ליווי ראוי, שכן ההליכה בדרכים מסוכנת, וליווי של אדם, אפילו עד שיתעלם מן העין, שומר עליו מנזק [רש"י, משכיל לדוד, אדרת אליהו, דעת זקנים, דברי דוד, חזקוני].
לעומת זאת, גישה אחרת הנשענת על התלמוד הירושלמי, מפרשת כי ההצהרה מתייחסת לרוצח. לפי פירוש זה, הזקנים מעידים שלא ראו את הרוצח, לא אפשרו לו לחמוק מידיהם, ולא העלימו עין מדינו [העמק דבר, רש"ר הירש]. יש מי שמשלב בין הגישות ומסביר כי הזקנים מצהירים שלא מנעו מזון מהרוצח ובכך דחפו אותו לפשע, ולא מנעו ליווי מהנרצח [מלבי"ם].
בטקסט המקראי קיימת תופעה של כתיב וקרי: המילה נכתבת בלשון יחיד, שפכה, אך נקראת בלשון רבים, שָׁפְכוּ [מנחת שי]. תופעה זו מוסברת בכמה דרכים. מבחינה דקדוקית, המילה מתייחסת למילה "יד" שהיא לרוב בלשון נקבה [אבן עזרא]. מבחינה רעיונית, לשון היחיד מסמלת שהזקנים אינם מדברים רק בשם עצמם, אלא כקול אחד המייצג את הציבור כולו [רש"ר הירש], או כדי להדגיש שאפילו ב"יד אחת", כלומר בגרמא קלה או במקרה, לא היה להם חלק באסון [פענח רזא].
ברובד העמוק יותר, עצם מציאת החלל סמוך לעיר מסוימת אינה מקרית. ה' מסבב את האירועים, וייתכן שהדבר התרחש שם משום שחטא דומה או נסתר קיים באותה קהילה [אבן עזרא]. משום כך, לאחר שהזקנים מנקים את עירם מאחריות, ניגשים הכהנים. מכיוון שכל ישראל ערבים זה בזה, עוון שפיכות הדמים מטמא את הארץ כולה ודורש כפרה כללית. הכהנים, כנציגי האומה, הם אלו שנושאים את התפילה ומבקשים מה' כפרה ורחמים על כלל עם ישראל [מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם, גור אריה, רבנו בחיי].