פסוק זה מתאר את תחילת תהליך המעבר של אשת יפת התואר מחיי השבי והגויות אל תוך החברה והמשפחה היהודית. התהליך מורכב משלבים פיזיים ופסיכולוגיים שנועדו להסדיר את המציאות המורכבת שנוצרה בשדה הקרב.
הצעד הראשון, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, נועד בראש ובראשונה לעצור את סערת המלחמה והיצר. הפרשנים מסבירים כי התורה אוסרת על החייל להמשיך ולבוא עליה בשדה הקרב, אלא מחייבת אותו להכניסה לביתו [תורה תמימה, רא"ש, דעת זקנים]. להכנסה הביתה ישנן כמה מטרות: ראשית, לאפשר לה שהות לבחון אם תרצה להתגייר מרצון וללמד אותה את מנהגי היהדות [רמב"ן, רלב"ג, העמק דבר]. שנית, להפיג את התלהבותו של השובה. כאשר היא הופכת מדמות אקזוטית וחדשה לדיירת קבועה בביתו, ואף מתעמתת עם אשתו היהודית, יצרו של הלוחם הולך ופוחת [אלשיך]. בנוסף, הבאתה דווקא "אל תוך" הבית פנימה נועדה לשמור על כבודה, כך שפעולות הניוול שייעשו בה בהמשך יהיו רק לעיניו ולא לבזיונה הפומבי [אדרת אליהו].
לאחר כניסתה לבית, התורה מצווה: וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ. הפרשנים מציגים שלוש גישות מרכזיות לפעולה זו:
הגישה הראשונה רואה בכך פעולה של כיעור וניוול. ייתכן ששערה היפה הוא זה שמשך את הלוחם לפתותה, וגילוּחו נועד להסיר את יופיה ולקרר את תשוקתו [אבן עזרא, קיצור בעל הטורים, רלב"ג].
הגישה השנייה רואה בגילוח אקט מובהק של אבלות, שהיה מקובל בימי קדם, על מנת לאפשר לה להתאבל על ניתוקה ממשפחתה ומעמה [רמב"ן, שד"ל].
הגישה השלישית קושרת את הגילוח לתהליך של טהרה וקדושה. בדומה למצורע או ללויים המגלחים את שערם, הגילוח מסמל את ניתוקה מטומאת עבודת האלילים והכנתה לטבילה ולגיור [הטור הארוך, חזקוני, העמק דבר, מלבי"ם].
המחלוקת המפורסמת ביותר בקרב הפרשנים נוגעת למילים וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. מהי אותה "עשייה"?
הגישה המרכזית האחת קובעת שהכוונה היא שתגדל את ציפורניה [רש"י, תרגום אונקלוס ורבי עקיבא]. על פי גישה זו, המילה "ועשתה" משמעותה הצמחה וגידול (כמו "ועשת את התבואה"). המטרה היא שגידול הציפורניים כעוף דורס יפגום ביופיה וינוול אותה, כדי שהשובה ימאס בה.
מנגד, הגישה השנייה מפרשת את המילה כתיקון וקציצה [רמב"ן, חזקוני ורבי אליעזר]. לשיטתם, כשם שגילוח הראש הוא סימן לאבלות או לטהרה, כך גם גזיזת הציפורניים היא חלק ממנהגי האבלות ומההתנקות משיקוצי העבר.
פרשנים אחדים מגשרים על הפער ומסבירים כי בין אם מדובר בגידול ובין אם בקציצה, המטרה היא לשנות את הרגלי הטיפוח שלה. נשים בימי קדם נהגו לגדל את ציפורניהן ולצבוע אותן כדי להתייפות, ולכן קציצתן פוגעת ביופיה; לחלופין, אם נהגו לקצוץ, הרי שגידולן הפראי יוצר מראה דוחה [הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ].
בסיכומו של דבר, הפסוק מציג תהליך פסיכולוגי ורוחני עמוק. התורה לוקחת אירוע שהחל מתוך תאווה ושכרון חושים של ניצחון במלחמה, ומעבירה אותו לפסים של מציאות יומיומית המשלבת אבלות, ניוול וטהרה. מטרת כלל הפעולות הללו היא לעקור את עבודת האלילים מליבה של השבויה, ולתת ללוחם זמן להתפכח מיצרו, כדי שאם בסופו של דבר יישא אותה לאישה, הקשר יתבסס על מודעות וטהרה ולא על תאוות מלחמה רגעית.