התורה מבססת את מעמדו הכלכלי והמשפטי היציב של הבן הבכור, ומבטיחה שזכויותיו יישמרו ללא קשר לרגשותיו האישיים של האב או למערכות היחסים בתוך המשפחה.
המילה יַכִּיר מטילה על האב חובה אקטיבית להודות ולהכריז בציבור מיהו בנו הבכור האמיתי. חובה זו רלוונטית במיוחד במקרים של תאומים או כאשר הבן נמצא במקום מרוחק, ונועדה למנוע מהאב להתנכר לבנו מסיבות של חוסר אהבה כלפיו או כלפי אמו [אבן עזרא, חזקוני, ביאור יש"ר]. מעבר לחובה המוסרית, התורה מעניקה לאב נאמנות משפטית מוחלטת להעיד ולהכריז על זהות בכורו, ואף לקבוע את כשרות בניו [תורה תמימה, אדרת אליהו, בכור שור]. עם זאת, פעולת ההכרה דורשת את קיומו של האב; לכן, בן שנולד לאחר מות אביו (למשל, תאומים שנולדו לאחר פטירת האב) אינו זוכה בחלק בכורה, שכן אביו לא יכול היה "להכיר" בו בחייו [חזקוני, תורה תמימה, רש"ר הירש].
הזכות המוענקת לבכור היא לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שהבכור מקבל פי שניים מכלל הרכוש, אלא שהוא נוטל שני חלקים יחסית לאחיו. לדוגמה, אם ישנם שלושה בנים, מחלקים את הירושה לארבעה חלקים – הבכור מקבל שניים, וכל אחד משאר האחים מקבל חלק אחד [רש"י, מזרחי, אבן עזרא, הכתב והקבלה]. הרציונל מאחורי הענקה זו הוא שהבכור נכנס במידה רבה לנעליו של אביו ולוקח על עצמו את הנהגת הבית [אם למקרא]. הניסוח לָתֶת לוֹ מלמד שחלק הבכורה נחשב מעין מתנה. כתוצאה מכך, הבכור אינו נוטל חלק כפול ברווחים או בהשבחה שנוצרו בנכסים לאחר מות האב כתוצאה מעמלם של היורשים, אלא רק בנכסים כפי שהיו בעת הפטירה, אלא אם כן הנכס השביח מעצמו באופן טבעי [תורה תמימה, אדרת אליהו].
היקף הירושה מוגבל למילים בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ. מכאן נלמד כלל משפטי מהותי: הבכור נוטל פי שניים רק בנכסים שהיו מוחזקים פיזית וקניינית בידי האב בשעת מיתתו. הוא אינו מקבל חלק כפול בנכסים "ראויים" – כגון ירושה שהייתה עתידה ליפול בחלקו של האב, או הלוואות שהאב נתן וטרם נגבו [רש"י, רשב"ם, מזרחי, גור אריה, רש"ר הירש]. עם זאת, יש מן הפרשנים המאוחרים המציינים כי בימינו, שטרות, המחאות וניירות ערך נחשבים כנכס מוחזק לכל דבר, שכן הם סחירים וניתנים לפדייה מיידית [תורה תמימה].
הגדרתו הביולוגית של הבכור מנוסחת במילים כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ – הצאצא הראשון, שהוא ראשית כוחו של האב [רשב"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שפסוק זה מבחין באופן חד בין "בכור לכהן" (התלוי באם ומוגדר כפוטר רחם) לבין "בכור לנחלה" (התלוי באב). לפיכך, גם אם האב נשא אישה שכבר היו לה ילדים, הילד הראשון שייוולד לו ממנה ייחשב כבכור לנחלה [הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. הגדרה זו של "ראשית אונו" דורשת שהוולד יהיה שלם וראוי לחיות, כך שאובדנו יגרום לאב כאב לב; לכן, בן שנולד לאחר הפלה מוקדמת של ולד חסר צורה, עדיין ייחשב כבכור לנחלה ויזכה בפי שניים [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בקביעה לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה. המילה לוֹ ממעטת ומדגישה שדין הבכורה חל אך ורק על נכסי האב, והבכור אינו נוטל פי שניים בירושת נכסי אמו [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. המונח מִשְׁפַּט מורה על כך שאין זו רק המלצה או הנהגה טובה, אלא זכות קניינית מוחלטת שניתן לאוכפה באמצעות בית דין [תורה תמימה, מלבי"ם]. בכך קובעת התורה חוק אובייקטיבי שאינו ניתן לשינוי, ועומד כנגד הנטייה האנושית הטבעית להעדיף ולהעניק זכויות יתר לבנה של האישה האהובה יותר [אם למקרא].