הפסוק מציג את סיומו הטראגי והקיצוני של משפט הבן הסורר והמורה. עונש המוות המוטל עליו אינו נובע מחומרת מעשיו בהווה, אלא משמש כענישה מונעת שנועדה לגדוע את השחתת המידות באיבה, וליצור הרתעה לאומית עמוקה וברורה.
וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ
העונש מבוצע דווקא על ידי אנשי העיר משום שהנער קלקל את הליכות החיים המקומיות ועלול היה להשחית תושבים נוספים [העמק דבר]. הפרשנים מסכימים כי אין הכוונה שכל תושב ותושב משליך אבן בפועל, אלא שההוצאה להורג מתקיימת במעמד ובנוכחות כל בני העיר. עצם ההסכמה והנוכחות שלהם נחשבת כאילו ביצעו את המעשה בעצמם [הכתב והקבלה, תורה תמימה, מלבי"ם].
בָאֲבָנִים וָמֵת
יש לרגום אותו עד שימות. אם האבן הראשונה אינה ממיתה אותו, מוסיפים עוד אבנים עד למותו הוודאי [תורה תמימה, אדרת אליהו]. יתרה מכך, סמיכות הפרשיות בתורה מלמדת שכל הנסקלים גם נתלים לאחר מיתתם [קיצור בעל הטורים].
וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ
כאשר ניכר שהבן מושחת לחלוטין ואין לו תקנה, נגזר דינו [ביאור שטיינזלץ]. טומאת מעשיו מתפשטת בקרב אנשי העיר, ולכן החובה לבער את הרע מוטלת עליהם ישירות [הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. מנגד, יש המפרשים כי המעבר ללשון יחיד במילה מקרבך מפנה את הציווי אל האב עצמו. לפי גישה זו, הבן הסורר הוא תוצאה של חטא מוסרי קודם של האב. בכך שהאב מוסר את בנו לדין בעודו זכאי יחסית, הוא מנקה את עצמו מהרע שדבק בו, ומונע מבנו להמשיך לחטוא ולהגיע לידי חיוב מיתה חמור יותר בעתיד [אלשיך]. הערבות ההדדית כאן מלמדת שכל ישראל אחראים לבער את הרע ולהוכיח את החוטאים [קיצור בעל הטורים].
וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ
מטרתו המרכזית של העונש היא הרתעה. הבן הסורר הוא אחד מארבעה נידונים בתורה שאינם נהרגים על נזק סופי שכבר גרמו, אלא כדי למנוע תקלה עתידית ולייסר את הרבים [הטור הארוך, בכור שור]. מכיוון שהוא נידון על שם סופו, מתוך הבנה שיהפוך לרוצח ולשודד, התורה דורשת פרסום נרחב כדי להרתיע את הציבור. לשם כך, חובה על בית הדין להוציא הכרזה פומבית וכתובה לכל ישראל המודיעה כי פלוני נסקל על שהיה בן סורר ומורה [רש"י, מזרחי, רלב"ג].
בניגוד לנידונים אחרים שממתינים עם הוצאתם להורג עד לעלייה לרגל כדי שהעם כולו יחזה בכך, הבן הסורר נסקל מיד בעירו, והפרסום נעשה רק באמצעות ההכרזה. הסיבה לכך היא שדין בן סורר ומורה חל רק בחלון זמן ביולוגי צר מאוד של שלושה חודשים בתחילת גיל ההתבגרות. אם ימתינו לחג, הוא עלול להפוך לבוגר ולהיפטר מהדין [לבוש האורה, שפתי חכמים]. עצם הבחירה בעונש הסקילה, המתבצע במקום גבוה ופומבי, משרתת גם היא את מטרת הפרסום [תורה תמימה].
התנאים להחלת דין זה הם מחמירים ונדירים ביותר: הדין חל רק על בן ולא על בת, בטווח של שלושה חודשים בלבד, ורק אם גנב מהוריו, קנה בשר ויין ואכל אותם בחבורת אנשים ריקים בצורה גרגרנית. בנוסף, הוריו חייבים להיות שלמים בגופם, ועליהם להביא עדים ולהלקות אותו תחילה [רבנו בחיי, רלב"ג]. בשל תנאים אלו, מסורת חכמים קובעת שדין בן סורר ומורה מעולם לא יצא לפועל. פרשה זו נכתבה בתורה ברמה התיאורטית בלבד כדי ללמד מוסר עמוק: החובה לאהוב את ה׳ ולציית לו חייבת לגבור אפילו על האהבה הטבעית והעזה ביותר של הורים לילדיהם, בדומה למסירות הנפש שהופגנה בעקדת יצחק [רבנו בחיי].