כאשר אדם נמצא הרוג בשדה ולא נודע מי הכהו, התורה מטילה את האחריות לבירור ולכפרה על ההנהגה העליונה של העם. תהליך זה מתחיל ביציאת מנהיגי האומה אל זירת האירוע ובמדידת המרחק אל היישובים הסמוכים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים זקניך ושופטיך אינן מתייחסות למנהיגים המקומיים, אלא לחכמי הסנהדרין הגדולה שבירושלים, שהם המיוחדים והבכירים שבזקני העם. זאת בניגוד לדעתו של [אבן עזרא], הסבור כי מדובר בזקני הערים הקרובות והשופטים המקומיים. ישנה מחלוקת לגבי הרכב המשלחת: רוב הפרשנים מציינים כי יוצאים חמישה דיינים מבית הדין הגדול (שני זקנים, שני שופטים, ועוד אחד כדי שבית הדין לא יהיה שקול), בעוד דעות אחרות סוברות כי מדובר בשלושה דיינים, או לחלופין בשבעים ואחד חברי הסנהדרין בתוספת המלך והכהן הגדול [אדרת אליהו, בכור שור].
המילה וְיָצְאוּ מדגישה חובה אישית; חברי הסנהדרין חייבים לצאת בעצמם ואינם יכולים לשלוח שליחים במקומם, וכן נדרש שיהיו שלמים בגופם וללא מומים [תורה תמימה, אדרת אליהו]. לעובדה שההנהגה הבכירה ביותר נדרשת להטריח את עצמה לזירת הרצח ישנה משמעות מוסרית וחינוכית עמוקה. חברי הסנהדרין אמונים על חינוכו המוסרי של העם, והימצאות חלל בשדה מעידה על כשל חברתי ועל רשלנות אפשרית של בתי הדין המקומיים הכפופים להם. יציאתם מבטאת את אחריותם הכוללת למצב הרוחני והפיזי של כל פרט בחברה, גם לאלו שנפלו קורבן להשחתה מידותית או לחוסר השגחה, ועליהם להראות דוגמה אישית לדאגה לזולת ולנקות את עצמם ואת המערכת מאשמה [רש"ר הירש, חומש קה"ת].
הפעולה המרכזית היא וּמָדְדוּ, כלומר מדידת המרחק. הכלל הוא שהמדידה נעשית תמיד מן החלל אל הערים, ולא להפך [תורה תמימה, אדרת אליהו, מלבי"ם]. באשר לנקודת ההתחלה המדויקת בגופו של החלל, קיימות שלוש גישות מרכזיות המבוססות על דברי חז"ל: יש הסוברים שמודדים מחוטמו, שכן שם נמצאת נשימתו ועיקר חיותו של האדם; יש הסוברים שמודדים מטבורו, שהוא מרכז הגוף; ויש הסוברים שמודדים מצווארו, שהוא המקום שבו נעשה חלל [רלב"ג, בכור שור, תורה תמימה, מלבי"ם, משכיל לדוד].
מתעוררת מחלוקת מעניינת בשאלה האם חובה למדוד בכל מצב. קבוצת פרשנים אחת [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, דברי דוד] מפרשת כי מטרת המדידה היא פרקטית בלבד – לדעת איזו עיר היא הקרובה ביותר. לפיכך, אם החלל נמצא סמוך מאוד לעיר מסוימת וברור לכל שהיא הקרובה, אין צורך במדידה כלל. מנגד, פרשנים רבים [תורה תמימה, מלבי"ם, יריעות שלמה, משכיל לדוד, רש"ר הירש, חזקוני, בכור שור] חולקים על כך וקובעים כי המדידה עצמה היא מצווה. לכן, אפילו אם החלל נמצא "בעליל" (במקום גלוי וברור שאין עיר קרובה ממנה), עדיין חובה לעסוק במדידה.
לגישה זו, לפיה המדידה היא מצווה בפני עצמה, ישנו טעם מעשי וציבורי חשוב. העיסוק הפומבי של מנהיגי העם במדידה מעורר הד ציבורי נרחב וגורם לאנשים לצאת ולהתאסף מתוך הערים. פרסום זה נועד להביא עדים שיזהו את הנרצח, ובכך יצילו את אשתו מלהישאר עגונה, יאפשרו ליורשיו לרשת את נכסיו, ואולי מתוך כך אף ייוודע מי התלווה אליו ומי הרוצח [דעת זקנים, חזקוני].
לבסוף, המדידה מתבצעת אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל, כלומר לכל צד ורוח שבו ישנם יישובים במעגל הקרוב. עם זאת, אין מודדים לכל עיר באשר היא, אלא רק לערים שיש בהן בית דין פעיל, שכן רק עליהן יכול ליפול החשד לרשלנות חברתית. עיר שאין בה מוסד משפטי כלל, מדלגים עליה ומודדים לעיר הקרובה הבאה שיש בה בית דין [רלב"ג, מלבי"ם, רש"ר הירש].