לאחר מציאת חלל בשדה, עוברת האחריות המעשית לידי הנהגת העיר הסמוכה ביותר, שעליה להביא את העגלה הערופה כדי לכפר על שפיכות הדמים. הכתוב פותח בצירוף וְהָיָה הָעִיר, המשלב פועל בלשון זכר עם שם עצם בנקבה. הפרשנים מסבירים כי משמעות המילה "והיה" כאן אינה מתייחסת לעיר עצמה, אלא למאורע: "והיה דבר זה לעיר הקרובה" [חזקוני, בכור שור].
מדוע נבחרת דווקא הָעִיר הַקְּרֹבָה? ההנחה הפשוטה היא שישנו סיכוי רב יותר שהרוצח יצא ממנה או קשור לאנשיה [ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. עם זאת, מתעורר מתח הלכתי ורעיוני בין העיר הקרובה ביותר לבין העיר הגדולה ביותר באזור, שכן בדרך כלל ההלכה הולכת אחר הרוב. יש המפרשים כי המדידה אינה רק פיזית אלא "מחשבית" – עיר מרובת אוכלוסין קרובה יותר אל השכל וההיגיון לומר שהרוצח יצא ממנה [הכתב והקבלה, רלב"ג]. גישה אחרת מסבירה שהתורה הגבילה את החיפוש מראש רק למעגל הערים הסמוכות ביותר לחלל, ובתוך הרדיוס המצומצם הזה מכריעים לפי הקרבה [רש"ר הירש].
במקרה נדיר שבו החלל נמצא בדיוק באמצע הדרך בין שתי ערים, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמכיוון שבני אדם אינם מסוגלים למדוד בדיוק מוחלט, שתי הערים מביאות עגלה אחת בשותפות ומתנות ביניהן [תורה תמימה, מלבי"ם], אם כי ישנה דעת מיעוט הסבורה שניתן לצמצם ולדייק במדידה [מלבי"ם, אדרת אליהו]. בדרך הדרש, יש שקישרו את המילה "הקרובה" למילה הארמית "קרבא" (מלחמה), כרמז לירושלים ולרצח זכריה הנביא [שפתי כהן], אך מבחינה הלכתית ירושלים כלל אינה מביאה עגלה ערופה משום שלא נתחלקה לשבטים [מלבי"ם].
זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הם חברי בית הדין המקומי (סנהדרין של עשרים ושלושה דיינים) של אותה עיר, אשר מחליפים בשלב זה את זקני בית הדין הגדול מירושלים שסיימו את תפקידם בתום שלב המדידה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש]. אם בעיר הקרובה ביותר אין בית דין כזה, המדידה מדלגת עליה ומכוונת לעיר הקרובה ביותר שיש בה בית דין [הכתב והקבלה, תורה תמימה]. בשלב זה של הטקס, הפעולה נעשית על ידי זקני ישראל, ורק בהמשך ייגשו הכהנים כדי להשלים את הכפרה [תורה תמימה, צפנת פענח].
עֶגְלַת בָּקָר היא עגלה צעירה ורכה בשנתה הראשונה או השנייה, בטרם בגרה להיות פרה [רלב"ג, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ, ביאור יש"ר]. בניגוד לקרבנות רגילים, מומים גופניים אינם פוסלים את העגלה הערופה [רלב"ג, רש"ר הירש].
התורה מציבה שני תנאים לפסילת העגלה: אֲשֶׁר לֹא־עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא־מָשְׁכָה בְּעֹל. הפרשנים מבחינים בין סוגי המלאכות: "עבודה" מתייחסת למלאכות חקלאיות כגון חרישה, בעוד "משיכה בעול" מתייחסת לסחיבת משאות כבדים כאבנים כמנהג העגלות [אבן עזרא, ביאור יש"ר].
פסול העבודה תלוי בכוונת הבעלים ובהנאתם. אם העגלה עשתה מלאכה מעצמה (למשל, דשה תבואה תוך כדי הליכתה) מבלי שהבעלים התכוונו לכך, היא נותרת כשרה. אולם, כל פעולה המביאה תועלת לבעלים נחשבת עבודה הפוסלת את העגלה, ואפילו הזדווגות עם זכר שנועדה להוליד ולדות פוסלת אותה [תורה תמימה, אדרת אליהו, מנחת שי]. המילה בָּהּ באה ללמד שפסול עבודה קיים דווקא בעגלה ערופה, אך אינו פוסל בהמות המיועדות לקרבנות בבית המקדש [תורה תמימה].
לעומת שאר העבודות הפוסלות רק כאשר נעשתה מלאכה שלמה, משיכת העֹל חמורה יותר: די בכך שהעגלה משכה את העול אפילו מרחק זעיר של טפח, או שאפילו רק קשרו עליה את העול ללא כל חרישה, כדי לפסול אותה לחלוטין, וזאת אף ללא כוונת הבעלים [תורה תמימה, מלבי"ם, רלב"ג, רש"ר הירש]. התורה דרשה שעגלה זו תהיה צעירה ורכה לחלוטין, שמעולם לא הורגלה בקבלת עול [ביאור שטיינזלץ].