תארו לעצמכם מצב עצוב שבו מוצאים אדם ללא רוח חיים בשדה, ואף אחד לא יודע מה קרה לו. מי לוקח אחריות על המקרה הזה? התורה קובעת שהאחריות עוברת אל הָעִיר הַקְּרֹבָה ביותר למקום שבו הוא נמצא. למה דווקא אליה? ההיגיון פשוט, יש סיכוי גדול שהאדם שפגע בו יצא מהעיר הזו. המילים וְהָיָה הָעִיר מלמדות אותנו שהאחריות לכל המאורע הזה עוברת עכשיו אל העיר הסמוכה.
בשלב הזה, זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, שהם בעצם השופטים המקומיים של אותה עיר, לוקחים את הפיקוד ומחליפים את השופטים שהגיעו מירושלים. הם צריכים להביא עֶגְלַת בָּקָר, שהיא עגלה צעירה ורכה בת שנה או שנתיים שעוד לא הפכה לפרה בוגרת, כדי לעשות תהליך מיוחד של בקשת כפרה.
לתורה יש שני תנאים מאוד ברורים לגבי העגלה הזו. התנאי הראשון הוא אֲשֶׁר לֹא־עֻבַּד בָּהּ, כלומר שאף אחד לא עשה בה עבודה חקלאית כמו חרישה בשדה כדי להרוויח ממנה. התנאי השני והמחמיר יותר הוא אֲשֶׁר לֹא־מָשְׁכָה בְּעֹל, כלומר שהיא מעולם לא סחבה משאות כבדים כמו אבנים. אפילו אם רק הניחו עליה את העול, שהוא הכלי ששמים על בהמות כדי שיסחבו דברים, או שהיא משכה אותו מרחק קטנטן, היא כבר לא מתאימה. התורה מבקשת עגלה צעירה לחלוטין, שמעולם לא הרגילו אותה לקבל על עצמה עול של עבודה.