התורה מתמודדת בפסוק זה עם המציאות הפסיכולוגית והמורכבת של שדה הקרב. במקום להתעלם מטבע האדם, היא בוחרת להסדיר אותו. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שפרשה זו מבוססת על הכלל: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע". התורה מתירה את לקיחת השבויה כוויתור לחולשה האנושית, מתוך הבנה שאם הדבר ייאסר לחלוטין, החייל שדעתו נטרפת עליו בלהט המלחמה עלול לחטוא באיסור חמור בהרבה.
המילה בַּשִּׁבְיָה מדגישה כי מדובר ברגע הלכידה והביזה עצמו, בתוך שדה הקרב, ולא לאחר זמן כשהשבויים כבר מוחזקים במנוחה במחנה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
השימוש במילה אֵשֶׁת (בצורת סמיכות) במקום המילה הכללית "אישה", בא ללמד חידוש הלכתי עצום: ההיתר חל אפילו אם מדובר באשת איש. למרות שבאופן כללי ישנו איסור חמור על לקיחת אשת איש גם בקרב אומות העולם, התורה התירה זאת כאן באופן חריג בגלל עוצמת היצר במלחמה [רש"י, מלבי"ם, הכתב והקבלה].
הביטוי יְפַת־תֹּאַר מתייחס לאישה שנראית יפה בעיני החייל, ואפילו אם יופייה נפגם או הוסתר בשל תנאי המצור והרעב, הוא מזהה בה את פוטנציאל היופי [אבן עזרא, רא"ש]. עם זאת, המילה וְחָשַׁקְתָּ מצביעה על תשוקה עיוורת, פנימית ובלתי רציונלית. לכן, ההיתר תקף גם אם האישה למעשה כעורה, כל עוד החייל נתקף בתשוקה עזה כלפיה [מלבי"ם, רמב"ן]. יתרה מכך, המילה בָ֔הּ באה למעט וללמד שהתשוקה וההיתר מוגבלים לאישה אחת בלבד ("בה ולא בה ובחברתה"), שכן לא ניתן לחשוק באמת בשתי נשים בו-זמנית [תורה תמימה, רלב"ג]. הרמב"ן מוסיף שאם החייל אינו מונע מתוך יצר ותשוקה שאינו בר כיבוש, אלא פשוט מעוניין לקחת לו אישה באופן כללי – חל עליו איסור לקחתה.
למרות הוויתור ליצר, התורה דורשת שהלקיחה תהיה ממוסדת ולא בגדר הפקרות. המילים וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה מורות שהחייל אינו רשאי לקחתה לשם זנות רגעית או להפכה לשפחה, אלא עליו להכניסה לביתו מתוך כוונה לשאת אותה לאישה בסופו של תהליך [העמק דבר, רלב"ג, רש"ר הירש]. המילה לְךָ֖ מדגישה שההיתר הוא אישי עבור החייל בלבד – נאסר עליו לקחת אותה כדי להשיאה לאביו או לבנו [ספרי, תורה תמימה].
לצד ההיתר, הפרשנים רואים בפסוק גם אזהרה סמויה. ה'כלי יקר' ורש"י מסבירים כי התועלת שבלקיחתה היא דמיונית ומוגבלת לסיפוק היצר הרגעי של החייל, אך סופה של מערכת יחסים כזו, שהחלה מתוך יצר רע ונישואין בכפייה, להסתיים בשנאה (כפי שנאמר מיד בפסוקים הבאים: "כי תהיין לאיש שתי נשים... והאחת שנואה"), ולהוביל להולדת "בן סורר ומורה". התורה מציבה תהליך ארוך של ניוול האישה (גילוח שערה ועשיית ציפורניה) כדי לתת לחייל זמן להירגע, לבחון את רגשותיו ולקוות שיחזור בו מתשוקתו.
ברובד פרשני נוסף, מיסטי ורוחני, הפסוק מהווה אלגוריה למאבקו של האדם בעולם החומר ולגאולת נשמות. ה'אור החיים' מסביר כי ה"אשת יפת תואר" מסמלת נשמה קדושה וטהורה (כדוגמת רות המואביה) שנשבתה בתוך כוחות הטומאה. כאשר חייל מישראל יוצא למלחמת מצווה ודבק בה', הקדוש ברוך הוא פוקח את עיניו לזהות את אותו ניצוץ קדוש שחבוי באישה הגויה, ותשוקתו אליה היא למעשה משיכה רוחנית אל החלק הטוב שבה. תהליך גילוח השער וקיצוץ הציפורניים מסמל את טיהור הנשמה מההרגלים החומריים ומהטומאה שדבקו בה, כדי שתוכל לשוב ולהיכנס תחת כנפי השכינה [אור החיים, חומש קה"ת].