זכותו של אב לחלק את רכושו בין בניו היא רחבה, אך התורה מציבה לה גבול ברור בכל הנוגע לזכויותיו המולדות של הבן הבכור. חלוקת הירושה אינה יכולה להיות מושפעת מרגשות אישיים של אהבה או שנאה כלפי נשותיו השונות של האב, וזכויות הבכור מוגנות מפני שרירות לבו של המוריש.
המילים בְּיוֹם הַנְחִילוֹ מתייחסות לזמן שבו האב מצווה להוריש את רכושו, בין אם הדבר נעשה בעודו בקו הבריאות, על ערש דווי, או באמצעות בית דין [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. הפרשנים מסכימים כי התורה נקטה במילה בְּיוֹם ולא "בלילה" משום שמשפט הנחלות נדון כפסק דין לכל דבר, ודיני ממונות נידונים ביום בלבד [בעל הטורים, תורה תמימה, מלבי"ם, בכור שור]. מפסוק זה גם נלמד הכלל העקרוני שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל את רכושו לכל מי שראוי ליורשו כראות עיניו, כל עוד אינו פוגע בחלק הבכורה [העמק דבר, רש"ר הירש].
הניסוח העתידי של אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ בא ללמד שבן רגיל (פשוט) יורש גם נכסים עתידיים או פוטנציאליים של האב, כגון חובות שעתידים להיגבות (נכסים המוגדרים בהלכה כ"ראוי"). זאת בניגוד לבן הבכור, שנוטל פי שניים רק מתוך הנכסים המוחשיים שכבר קיימים בפועל ברשות האב בשעת מיתתו ("מוחזק") [הכתב והקבלה, תורה תמימה, רש"ר הירש].
משמעות המילה לְבַכֵּר היא להעניק לבן אחר מעמד של בכור לעניין הירושה, בדיבור או במעלה [אבן עזרא, שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי לֹא יוּכַל מהווה אזהרה חמורה ומצוות לא תעשה. משמעותו אינה רק איסור מוסרי, אלא חוסר סמכות משפטית ("לית לך רשו"). אם האב מנסה לשנות את סדר הנחלה ולהשוות את הבכור לאחיו, מעשיו בטלים ואינם תקפים מבחינה משפטית, והוא עובר על מצוות עשה ולא תעשה [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, מגבלה זו קיימת רק כאשר האב משתמש בלשון "ירושה", אך אם הוא מחלק את הרכוש בלשון "מתנה", דבריו קיימים [תורה תמימה, רלב"ג].
למרות האיסור להעביר את הבכורה בשל רגשות אהבה או שנאה, פרשנים רבים מציינים כי אם הבן הבכור הוא רשע או שפשע כנגד אביו, מותר – ואף ראוי – להעביר ממנו את הבכורה. על בסיס זה מסבירים הפרשנים את מעשהו של יעקב אבינו, שהעביר את הבכורה מראובן ליוסף בשל חטאו של ראובן [ספורנו, רא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים].
סביב המילים עַל פְּנֵי מתגבשות שלוש גישות פרשניות מרכזיות:
גישה אחת מפרשת את הביטוי במשמעות פיזית של לידה. כלומר, ברגע שיצאו "פניו" (ראשו או רובו) של התינוק לאוויר העולם בעודו חי, הוא פוטר את הבא אחריו מן הבכורה ומקבע את מעמדו כבכור [הכתב והקבלה בשם הגר"א, תורה תמימה, אדרת אליהו].
גישה שנייה, אותה מוביל ה[רמב"ן], מפרשת עַל פְּנֵי במשמעות של "בחייו" (כמו בביטוי "על פני תרח אביו"). לפי חידוש זה, האיסור להפקיע את זכות הבכורה חל אך ורק כאשר הבכור עצמו עדיין בחיים. אך אם הבכור מת בחיי אביו והשאיר אחריו בנים, הסב רשאי לחלק את ירושתו בשווה בין בניו הנותרים לבין נכדיו (בני הבכור), ואינו חייב לתת להם את חלקה הכפול של הבכורה [טור הארוך, ביאור יש"ר]. יש המשתמשים בכלל זה כדי להסביר שיעקב העביר את הבכורה מראובן באופן חוקי, שכן חלוקת הארץ בפועל התבצעה לאחר מותו של ראובן [תורה תמימה].
גישה שלישית מפרשת את המילה עַל פְּנֵי במשמעות של התנגדות, כלומר "נגד רצונו" או "להכעיסו". לפי פירוש זה, התורה אוסרת לבטל את הבכורה רק כאשר הדבר נעשה בניגוד לדעתו של הבכור. אולם, אם הבכור עצמו מסכים לכך ומוחל על בכורתו מרצונו, הדבר מותר ואין כאן עבירה על איסור ההעדפה [הכתב והקבלה].