טקס עריפת העגלה מתבצע במקום שומם, ונועד לעורר הד ציבורי נרחב שיוביל לגילוי הרוצח, לצד כפרה סמלית על חיים שנגדעו בטרם עת.
הדגשת הכתוב זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא מלמדת כי הנוכחות של זקני אותה העיר הספציפית היא תנאי מעכב, ומכאן חובה שיהיה בעיר זו בית דין רשמי כדי לקיים את הטקס [תורה תמימה, צפנת פענח, מלבי"ם, אדרת אליהו].
בביאור הצירוף אֶל נַחַל אֵיתָן נחלקו הפרשנים לשתי גישות מרכזיות. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בעמק או שטח סלעי, טרשי וקשה, שמעולם לא עובד [רש"י, רמב"ן, הכתב והקבלה, שד"ל, הירש, ביאור יש"ר, ברכת אשר, שטיינזלץ]. לפי גישה זו, התורה בחרה בקרקע קשה במיוחד כדי שדם העגלה לא ייבלע באדמה, אלא יישאר גלוי על צחיח הסלע ויזעק את זעקת הדם הנקי שנשפך [שד"ל]. מנגד, גישה אחרת מפרשת את המילה "איתן" כלשון חוזק ושטיפה, כלומר נהר שמימיו זורמים בעוצמה רבה [רלב"ג, אם למקרא, חזקוני]. יש מן הפרשנים המשלבים בין הגישות ומסבירים כי מדובר בוואדי שמימיו שוטפים בחוזקה בימות הגשמים, אך בימי הקיץ הוא מתייבש וקרקעיתו נותרת קשה וצחיחה [מלבי"ם, תורה תמימה].
ההוראה אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ נידונה אף היא בהרחבה. יש שפירשו כי זהו תנאי לעבר – על המקום להיות כזה שמעולם לא נזרע ולא עובד [מיני תרגומא, נתינה לגר, אדרת אליהו]. אולם, הגישה המקובלת להלכה היא שמדובר בציווי ואזהרה לעתיד: מרגע עריפת העגלה, המקום נאסר לעולם בחרישה ובזריעה, והעושה כן עובר על איסור תורה [רמב"ן, טור הארוך, בכור שור, תורה תמימה, רלב"ג]. איסור זה חל רק על עבודות הקשורות בגופה של הקרקע (כמו חקלאות), אך מותר לבצע במקום עבודות חיצוניות כגון סריקת פשתן או סיתות אבנים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. ההפיכה של המקום לאסור לעולם נועדה גם כדי שהעוברים והשבים יראו את השטח השומם, ידברו על המקרה, וכך יגבר הסיכוי שמישהו ימסור מידע על הרוצח [רמב"ן].
הפעולה וְעָרְפוּ משמעה חיתוך והסרת הראש [אבן עזרא, מזרחי, שטיינזלץ]. בשונה משחיטה רגילה הנעשית בצוואר, העריפה מתבצעת באמצעות קופיץ (סכין גדולה) המכה מאחור, בעורף הבהמה [רש"י, מזרחי, תורה תמימה, רלב"ג, ביאור יש"ר, אדרת אליהו]. בחירה זו במיתה מאחור מסמלת את אופי הרצח – מיתה נעלמת ופתאומית שהגיעה אל הקורבן בהסתר ובלי שראה אותה, הרחק מעיני העם ובית הדין [ספורנו].
המילה שָׁם מלמדת כי העגלה נקברת במקומה, והיא נאסרת בהנאה לעולם [תורה תמימה, רלב"ג, הירש, אדרת אליהו]. החזרה על המילה בַּנָּחַל בסוף הפסוק באה ללמד הלכה בדיעבד: גם אם התברר שהנחל אינו "איתן" (כלומר אינו קשה או אינו שוטף כראוי), הטקס עדיין כשר [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
מבחינה רעיונית, הפרשנים מסכימים כי ישנה הקבלה סמלית עמוקה בין פרטי הטקס לבין הנרצח: הקב"ה ציווה להביא עגלה צעירה (שטרם ילדה או עבדה) אל קרקע בתולה ושוממת (שאינה מצמיחה יבול), כדי לכפר על הריגתו של אדם שחייו נקטעו ולא הניחו לו להמשיך להוציא "פירות" – קרי, להקים צאצאים ולקיים מצוות ומעשים טובים [רש"י, ריב"א, שפתי חכמים, דברי דוד, חזקוני, שטיינזלץ]. במובן המדרשי, טקס זה מהדהד את זעקת הדם הנקי של ישראל לאורך הדורות, בדומה לדמו של זכריה הנביא שדרש כפרה [שפתי כהן].