דברים, פרק כ״א, פסוק ד׳

קיום הטקס מותנה בנוכחות בית דין רשמי של זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, המורידים את העגלה אֶל־נַחַל אֵיתָן, שהוא עמק סלעי וקשה או נהר הזורם בעוצמה. קרקע זו, אֲשֶׁר לֹא־יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, נאסרת לעולם בעבודה חקלאית כדי שהשטח השומם יעורר הדים בציבור ויסייע בגילוי הרוצח. במקום זה וְעָרְפוּ את העגלה באמצעות מכה מאחור בעורפה, פעולה המסמלת את מיתתו הפתאומית והנסתרת של הקורבן. העגלה נקברת שָׁם ונאסרת בהנאה, וגם אם התברר בדיעבד שהמקום אינו קשה או שוטף כראוי, עריפתה בַּנָּחַל נחשבת כשרה. הבאת עגלה צעירה למקום שאינו מצמיח יבול מהווה כפרה סמלית על אדם שחייו נקטעו בטרם עת ולפני שהספיק להותיר אחריו פירות של צאצאים ומעשים טובים.