התורה מתמודדת עם המציאות המורכבת של לקיחת שבוית מלחמה, ומציגה תהליך פסיכולוגי, הלכתי ומוסרי שנועד לצנן את סערת היצרים, לנתק את השבויה מעברה האלילי, ולהעניק לה מרחב של אבלות והסתגלות בטרם תהפוך לאשת איש. התהליך מורכב משורת פעולות מעשיות המעכבות את מימוש הקשר באופן קבוע.
השלב הראשון הוא וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ. המילה שמלה מציינת במקרא בגד חשוב ונאה. הפרשנים מסבירים כי בנות הגויים נהגו להתקשט בבגדים מפתים בצאתן למלחמה, כתחבולה שנועדה למשוך את עין האויב, להזנותו ולהסיח את דעתו מן הלחימה [רש"י, תורה תמימה, הכתב והקבלה, אדרת אליהו]. הסרת הבגדים הללו והחלפתם בבגדים פשוטים או בגדי אלמנות נועדה לנוול אותה ולכערה בעיני שוֹבָהּ, כדי שיסור חשקו ממנה. גישה נוספת רואה בהסרת הבגדים אקט של התנתקות רוחנית, שכן בבגדים אלו עבדה עבודה זרה, ויש להסירם כדי לעקור את השפעת האלילות [רבנו בחיי, חזקוני, ריב"א].
לאחר מכן נאמר וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ. הדגש אינו על עצם הכנסתה לבית, אלא על ישיבתה דווקא בחדר המרכזי שבו האיש משתמש בתדירות גבוהה. המטרה היא שייתקל בה בכל עת, יראה אותה בבכייתה ובניוולה, וכך תתגנה עליו [רש"י, מזרחי, מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי הישיבה הממושכת בביתו נועדה להרגיל אותה אליו, להשכיח ממנה את צערה, ולאפשר לה לקבל על עצמה את הגיור מתוך יישוב הדעת ומרצון [הטור הארוך, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].
במהלך תקופה זו חובה עליה לנהוג מנהגי אבלות: וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ. הפרשנים נחלקו לגבי מהות בכי זה. הגישה הפשטנית גורסת כי זהו בכי טבעי ומוסרי על הוריה שנהרגו במלחמה או על הפרידה הכפויה ממשפחתה, שכן חובת כיבוד אב ואם חלה גם על גויים, ואין זה מן הראוי לכפות עליה יחסי אישות בעודה שרויה בצער עמוק [אבן עזרא, הטור הארוך, חזקוני, ביאור יש"ר]. פרשנים אחרים מסבירים שהבכי נועד להבליט את עליבותה לעומת בנות ישראל השמחות והמתקשטות, כדי להמאיס אותה על השובה [רש"י]. גישה סמלית ומרכזית, המבוססת על דברי רבי עקיבא, מפרשת כי "אביה ואמה" הם כינוי לעבודה זרה (כמו העץ והאבן), והבכי הוא על עקירת אמונתה הקודמת וניתוקה מנימוסי הגויים [רבנו בחיי, תורה תמימה, אדרת אליהו].
משך הזמן המוקצב לכך הוא יֶרַח יָמִים, דהיינו חודש שלם של שלושים יום, המקביל לזמן האבלות הנהוג בישראל [רבנו בחיי, תורה תמימה]. עם זאת, חלק מן הפרשנים מציינים כי בפועל ההמתנה נמשכת שלושה חודשים, כדי להבחין אם הרתה לגוי קודם שנשבתה, ולהבדיל בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא בקדושה [הכתב והקבלה, מלבי"ם, צפנת פענח]. הכתוב לא מזכיר במפורש את טבילתה, שכן הדבר כבר נלמד ממקומות אחרים שכל השבויים חייבים בטבילה וטהרה [אבן עזרא, רבנו בחיי].
רק בסוף התהליך נאמר וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ. הוספת האות ו' במילה "ואחר" מורה על הפסקה ברורה בין שלב השבי לשלב הנישואין [הכתב והקבלה]. קיימת מחלוקת מתי הותרה הביאה הראשונה: גישה אחת, המובאת בתלמוד, טוענת כי ביאה ראשונה הותרה מיד בשעת המלחמה כדי להשקיט את יצר הרע, וההמתנה נדרשת רק לקראת הביאה השנייה והנישואין [רמב"ן, הטור הארוך, ריב"א, מלבי"ם]. לעומתה, התלמוד הירושלמי ופרשנים נוספים קובעים כי כל מגע מיני אסור לחלוטין עד לאחר סיום כל תהליך הניוול, האבלות והגיור [רמב"ן, תורה תמימה, בכור שור].
הכפילות בלשון הפסוק נועדה ללמד על מעמדה המשפטי החדש. מאחר שבתחילה הייתה גויה ולא חלו עליה קידושין רגילים של כסף או שטר, התורה מחדשת שעצם מעשה הביאה המכוון לשם אישות הוא שמהווה את הקידושין [רמב"ן, העמק דבר, צפנת פענח]. לאחר מכן וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה - היא הופכת לאשתו לכל דבר ועניין, והוא מחויב לספק לה את כל זכויותיה כאשת איש, הכוללות שאר, כסות ועונה, ואם תזנה תחתיו דינה ככל אשת איש [רמב"ן, תורה תמימה, אדרת אליהו, ביאור יש"ר].