הבאת בן מורד על ידי הוריו בפני הנהגת העיר מהווה נקודת שבר שבה הכישלון החינוכי בתוך המשפחה עובר אל המרחב המשפטי והציבורי. ההורים מציגים נער שהשתעבד לדחפיו, אשר מסלול חייו מאיים על עצמו ועל החברה כולה.
הפנייה אל הערכאות אינה תלונה בעלמא, אלא הליך משפטי מוסדר. המילים וְאָמְרוּ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ מלמדות שההורים מביאים את בנם לדין בפני בית דין או סנהדרין [העמק דבר, אדרת אליהו]. תהליך הענישה הוא הדרגתי: בתחילה ההורים מביאים אותו לבית דין של שלושה דיינים יחד עם עדים שיוכיחו כי גנב מהם כדי לקנות בשר ויין. בשלב זה הוא מקבל התראה ולוקה. רק אם חזר לסורו, הוא מובא לבית דין של עשרים ושלושה דיינים שדנים אותו למוות [רבנו בחיי]. הביטוי בְּנֵנוּ זֶה מצביע על רציפות ההליך, שכן ההורים למעשה מצהירים כי זהו אותו הבן שכבר לקה בפני בית הדין בעבר. לפיכך, אותם דיינים שדנו אותו למלקות במשפט הראשון חייבים להיות נוכחים גם בדין הסופי [רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו].
מתוך הניסוח המדויק של הפסוק, למדו הפרשנים שההורים חייבים להיות שלמים בגופם כדי שיוכלו להאשים את בנם. המילה וְאָמְרוּ ממעטת הורים אילמים, וכן דורשת שקולותיהם יהיו שווים. המילה זֶה דורשת שיוכלו להצביע עליו פיזית, ולכן אינם יכולים להיות עיוורים. והקביעה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ מחייבת שאינם חירשים, שכן עליהם לשמוע את סירובו לקבל את תוכחתם [תורה תמימה, אדרת אליהו].
מהות המרד מתבטאת במילים סוֹרֵר וּמֹרֶה ובכך שהוא אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ. מדובר בנער שמוקיע מוסר, מסרב להקשיב למוריו ומתנהג בצורה מחפירה [ביאור שטיינזלץ, אדרת אליהו]. עם זאת, התנאי להרשעתו הוא שהמרד יופנה ספציפית כלפי הוריו בענייני חול. אם הוא עובר על דבריהם תוך כדי עשיית מצווה או אפילו עשיית עבירה, הוא אינו נדון כבן סורר ומורה, משום שבמקרים אלו המוקד הוא שמיעה או אי שמיעה בקולו של ה', ולא בקול הוריו [תורה תמימה].
ההוכחה המרכזית להשחתתו היא היותו זוֹלֵל וְסֹבֵא. רוב הפרשנים מסכימים שביטוי זה מתייחס ספציפית לאכילה גסה של בשר ושתייה מרובה של יין, שכן חומרים אלו גוררים את האדם לרעבתנות והוללות [אבן עזרא, נתינה לגר, תורה תמימה]. הוא מתואר כאדם שפרק עול, שאינו מציב גבולות לתשוקותיו ונוטה מדרכי הקדושה, בדומה לאפיקורוס המבקש רק תענוגות גופניים [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. כדי להתחייב, עליו לקנות את הבשר והיין בזול ולבזבז את כספו בפזיזות כדי לספק את תאוותיו חסרות השובע [תורה תמימה].
מדוע התורה גוזרת עונש מוות על נער בגין גנבה וזללנות? הפרשנים מסבירים שהבן הסורר והמורה נידון על שם סופו. התנהגותו הנוכחית מוכיחה שהוא צועד במסלול של הרס עצמי. בסופו של דבר, כשיכלה את ממונו, הוא יפנה לשוד ולרצח כדי למלא את נפשו [ספורנו, ביאור יש"ר]. לכן, מיתתו היא אקט מניעתי שנועד להגן על החברה ולהרתיע את הרבים [ביאור יש"ר]. לבסוף, יש המציינים כי גם לשיטה הסוברת שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, עצם כתיבת הפרשה נועדה ללמד עיקרון משפטי רחב, לפיו לבתי הדין ישנה סמכות להעניש ולהכות גם שלא משורת הדין, אם צורכי השעה ותיקון החברה דורשים זאת [פענח רזא].