התורה מתמודדת עם ההשלכות הפסיכולוגיות והמשפטיות של לקיחת "אשת יפת תואר" בשעת מלחמה. לאחר שהחייל נכנע ליצרו, מציבה התורה גבולות מוסריים ברורים המגנים על האישה השבויה מניצול נוסף, ומבטיחים את חירותה המלאה במקרה שהגבר יחליט לנטוש אותה.
המילים וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ אינן מתארות רק אפשרות, אלא מבטאות הבטחה וודאות. הפרשנים מסכימים כי השימוש במילה "והיה" יחד עם הפועל בלשון עבר ("חפצת") מלמדים על מציאות בלתי נמנעת – סופו של החייל לשנוא את האישה שלקח [רש"י, מזרחי, גור אריה, דברי דוד, תורה תמימה]. אובדן החשק מתרחש לאחר שהתאווה הראשונית באה על סיפוקה, או כאשר יופייה של האישה כבר אינו מושך אותו [רלב"ג]. ודאות זו נועדה לשמש כגורם מרתיע מראש: ה' מזהיר את האדם כי כניעה ליצר הרע תוביל בסופו של דבר להרס התא המשפחתי וגם להפסד אישי, שכן הוא יאבד את כספו ולא יוכל להפיק ממנה תועלת כלכלית [אלשיך, רבנו בחיי].
כאשר הגבר מואס בה, עליו לקיים וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ – עליו לשחרר אותה ולעשות את רצונה [אבן עזרא, אבי עזר]. קיימת מחלוקת לגבי אופן השילוח: אם האישה כבר התגיירה ונישאה לו כדת, הגישה המרכזית היא שעליו לגרש אותה בגט פיטורין ככל אשת איש [העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. לעומת זאת, יש הסבורים שאם הוא מגרש אותה מיד לאחר הביאה הראשונה במלחמה, טרם נישואיהם, היא משוחררת ללא צורך בגט [רמב"ן]. השילוח "לנפשה" מבטא גם הגנה מוסרית ורוחנית: הוא אינו רשאי לשלוח אותה בחזרה לבית אביה הנוכרי ולסביבת העבודה הזרה, אלא עליו להניח לה לחיות בארץ באופן עצמאי, כגיורת או כגר תושב [רמב"ן, רלב"ג, מלבי"ם, תורה תמימה]. יתרה מכך, המילה רומזת לחובה אנושית – אי אפשר לשלח אותה אם אינה מסוגלת לדאוג לעצמה. לכן, אם היא חולה, עליו להמתין ולדאוג לרפואתה בביתו טרם שילוחה [תורה תמימה, מלבי"ם, פענח רזא, אדרת אליהו].
האיסור וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף מנוסח בכפל פעלים כדי להדגיש אזהרה מוחלטת על העברתה לרשות אחרת. התורה אומנם נוקטת במילה "בכסף" כי זו דרך המסחר הרגילה, אך האיסור הוא גורף וכולל גם את מסירתה במתנה, מסירתה ללא תמורה או החלפתה בסחורה אחרת [אבן עזרא, תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
האיסור לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ מציג מילה נדירה שזכתה למספר כיווני פרשנות. גישה אחת, הנשענת גם על מקורות מהשפה הפרסית, מפרשת זאת כאיסור להשתמש בה ולשעבד אותה כשפחה לעבודות הבית [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה, ביאור יש"ר]. גישה שנייה גורסת כי משמעות המילה היא סחר ורווח מסחרי, בדומה לאדם הסוחר בבני אדם [תרגום אונקלוס, רשב"ם, חזקוני, אוהב גר]. גישה שלישית, המבוססת על חילופי האותיות א' ו-ע', מפרשת את המילה כ"לא תתאמר" – אזהרה לגבר שלא יתנשא עליה, לא יתגדל עליה ולא ינהג בה באדנות רמת לב [רמב"ן, שד"ל, הטור הארוך, רבנו בחיי]. דעה נוספת רואה במילה זו אזהרה כללית מפני יחס של רמאות והונאה כלפיה [אבן עזרא].
סיום הפסוק, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ, מספק את ההצדקה המוסרית והמשפטית לכל ההגבלות הללו. שחרורה של האישה והאיסור לסחור בה הם התמורה והפיצוי על סבלה ועל כך שהגבר שלט בה ובעל אותה [שד"ל, רלב"ג]. מאחר שהוא כבר פגע בה ועינה אותה, פקעה זכותו המוסרית להוסיף ולייסר אותה במעמד של עבדות [בכור שור, חזקוני, ביאור שטיינזלץ]. מבחינה הלכתית, התוספת הזו מדגישה שאיסורי המכירה והשיעבוד חלים עליו באופן מיידי, אפילו אם הוא קיים איתה רק בעילה אחת ויחידה בתנאי המלחמה [רמב"ן, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אדרת אליהו].