יצא לכם פעם לרצות משהו ממש חזק, אבל אחרי שקיבלתם אותו גיליתם שאתם כבר לא מעוניינים בו? במלחמה, לפעמים חיילים מקבלים החלטות פזיזות. התורה מדברת על מצב שבו חייל לקח אישה שבויה במלחמה כי הוא מאוד רצה אותה, אבל אז הוא מתחרט ורוצה לעזוב אותה.
התורה כותבת וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ. המילה "והיה" מלמדת אותנו שזה לא רק משהו שאולי יקרה, אלא שזה בטוח יקרה. ה׳ מזהיר אותנו שכאשר אנחנו נכנעים ליצר הרע ופועלים מתוך דחף רגעי, בסוף אנחנו מאבדים את העניין, והמעשה הזה יוביל רק להפסד ולפגיעה במשפחה.
אז מה החייל צריך לעשות עכשיו? התורה קובעת כלל מוסרי ברור שנועד להגן על האישה: וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ. עליו לשחרר אותה לגמרי ולתת לה לחיות באופן עצמאי בארץ. יותר מזה, אם היא במקרה חולה, הוא לא יכול סתם לשלוח אותה החוצה, אלא הוא חייב לדאוג לה ולטפל בה בביתו עד שתבריא. בנוסף, יש איסור חמור: וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. אסור לו להעביר אותה לאדם אחר בשום צורה, אפילו לא לתת אותה בחינם או כמתנה. אסור לו גם להפוך אותה לשפחה שתעשה עבורו את עבודות הבית, וזה מה שמסבירות המילים לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ.
למה התורה כל כך מגנה עליה? התשובה נמצאת במילים תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. בגלל שהחייל כבר פגע בה וגרם לה צער כשלכד אותה במלחמה, אסור לו להמשיך ולצער אותה. השחרור שלה הוא הפיצוי על מה שהיא עברה, וכעת היא זכאית לצאת לחופשי בכבוד.