דברים, פרק כ״א, פסוק י״ד

ה' מזהיר כי הכניעה ליצר ולקיחת שבוית מלחמה מובילה בהכרח למציאות של וְהָיָה אִם־לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, שכן סופו של החייל לאבד את תשוקתו אליה. במצב זה עליו לקיים וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ ולשחרר אותה לחיים עצמאיים בארץ ישראל, בין אם באמצעות גט ובין אם בשחרור מידי, ובתנאי שהיא בריאה ומסוגלת לדאוג לעצמה. כדי להגן עליה מניצול נוסף חל איסור גורף להעבירה לרשות אחרת, ולכן וּמָכֹר לֹא־תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, ואף אסור לתת אותה במתנה או להחליפה. כמו כן מזהירה התורה לֹא־תִתְעַמֵּר בָּהּ, כלומר נאסר על הגבר לשעבד אותה לעבודות בית, לסחור בה, לרמות אותה או להתנשא עליה. ההצדקה לשחרורה המלא היא תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ, שכן החירות מוענקת לה כפיצוי על סבלה ועל בעילתה, ומרגע שפגע בה פקעה זכותו להוסיף ולייסר אותה.