פרשת בן סורר ומורה מציגה את אחד הדינים הייחודיים והמורכבים בתורה. הפרשנים מסכימים כי זהו מקרה קיצון, שרבים מחז"ל קבעו עליו כי "לא היה ולא עתיד להיות", והוא נכתב בתורה כדי שנדרוש בו ונקבל שכר, וכדי להטיל מורא ופחד וללמד מוסר חינוכי עמוק [כלי יקר, תולדות יצחק, שפתי כהן]. גישה מרכזית בקרב הפרשנים קושרת את הופעת הבן הסורר לבחירותיו הפגומות של האב: הדין נסמך לפרשת "אשת יפת תואר", ללמדנו שאדם ההולך אחר תאוותיו ונושא שבויה במלחמה, סופו שיוליד ממנה בן שייצא לתרבות רעה וימרר את חייו [תורה תמימה, אלשיך, חומת אנך].
כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן – הדין אינו חל על ילד קטן שפטור מן המצוות, וגם לא על אדם בוגר, אלא חל בחלון זמן צר מאוד של כשלושה חודשים בלבד, מיד עם הבאת שתי שערות ותחילת גיל ההתבגרות [רמב"ן, רש"ר הירש, בכור שור]. זהו השלב הקריטי שבו הנער אמור לקבל על עצמו עול מצוות ולעבור משלב הילדות לאחריות של בגרות. כמו כן, הדין תקף דווקא בבן זכר ולא בבת, שכן אין דרכה של אישה להימשך אחר זלילה וסביאה ולצאת ללסטם את הבריות בדרכים [תורה תמימה, אברבנאל].
סוֹרֵר וּמוֹרֶה – הפרשנים מציגים גוונים שונים להגדרת המרידה. הגישה המקובלת היא שסורר משמעותו אדם שסר מן הדרך הישרה ופורק מעליו עול, ואילו מורה הוא מי שמסרב, מתגרה וממרה את פי הוריו [רש"י, רבנו בחיי, רשב"ם]. יש המפרשים שסורר הוא מי שאינו מקיים את מה שאומרים לו לעשות, ומורה הוא מי שעושה דווקא את מה שאסרו עליו [שד"ל]. פירוש נוסף רואה בסורר מרידה כלפי שמים ומצוות התורה, ובמורה מרידה כלפי ההורים ומוסר האדם [אבן עזרא, העמק דבר]. מרידה זו אינה רק הידרדרות אישית, אלא גם התוויית דרך רעה שבה הוא מורה ומחטיא אחרים [מלבי"ם, אברבנאל].
אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ – אי השמיעה כאן נובעת מאטימות הלב. יצר הרע השתלט על הנער, עומד על פתח ליבו ומונע מדברי התוכחה לחדור לנפשו [אור החיים]. על פי הפשט, נדרשת כאן אחדות חינוכית מוחלטת: רק כאשר האב והאם משמיעים קול אחד, תמימי דעים ופועלים בהסכמה בחינוכם, ניתן להאשים את הבן בכישלון. אם אין הסכמה ביניהם, האשמה אינה תלויה רק בבן [רש"ר הירש, אברבנאל]. ברובד עמוק יותר, האב והאם מרמזים גם לקב"ה ולכנסת ישראל, שהנער מורד במוסרם [אור החיים]. אי השמיעה נובעת לעיתים קרובות מכך שההורים חסכו מהבן את שבט המוסר בהיותו ילד קטן, וכעת כשגדל אינו מקבל את מרותם, לא מתוך יראת האב ולא מתוך כבוד האם [אלשיך].
וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם – הייסור המוזכר כאן אינו רק תוכחת דברים בתוך המשפחה. רוב הפרשנים מסכימים כי מדובר בהליך משפטי: ההורים מביאים אותו בפני בית דין של שלושה שופטים, אשר מתרים בו ומלקים אותו מלקות [רש"י, מזרחי, גור אריה, מלבי"ם]. גם לאחר עונש פיזי ופומבי זה, הנער ממשיך בשלו. התורה קובעת תנאים מחמירים כדי להרשיעו, ובראשם שעליו לגנוב כסף מהוריו, לקנות בו בשר ויין, ולאכול אותם בחבורת פוחזים בזלילה וסביאה מופרזת [רש"י, רלב"ג, חומש קה"ת].
כאן עולה השאלה הפילוסופית המרכזית: מדוע נער צעיר נידון למוות בסקילה חמורה רק על זלילה, סביאה וגנבה מהוריו, עבירות שאין עליהן עונש מוות? התשובה המוסכמת על הפרשנים היא שהבן הסורר והמורה נהרג "על שם סופו". התורה ירדה לסוף דעתו של הנער: מי שמתמכר לתאוות אלו בגיל כזה, סופו שיכלה את ממון אביו, וכשלא ימצא דרך לממן את הרגליו, יעמוד בפרשת דרכים, ישדוד וירצח עוברי אורח. לכן, אמרה תורה: "ימות זכאי ואל ימות חייב" [רש"י, רמב"ן, טור הארוך].
הפרשנים מתעמתים עם ההבדל בין דין זה לבין ישמעאל, שניצל בילדותו במדבר משום שהקב"ה דן אותו "באשר הוא שם" (לפי מעשיו בהווה) ולא לפי העתיד שבו זרעו ירצח צימאון. ההסבר הוא שישמעאל טרם התחיל כלל בחטא, בעוד שהבן הסורר כבר החל בפועל את מסלול ההידרדרות בגנבה וזלילה. בנוסף, בעוד שבית דין של מעלה דן את האדם לפי ההווה, בית דין של מטה מצווה להגן על החברה ולעצור את הסכנה העתידית [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. מיתתו הפומבית נועדה בראש ובראשונה להוות מחסום והרתעה לחברה כולה ("וכל ישראל ישמעו וייראו"), וללמד שאהבת האדם לה' ולחוקיו צריכה לגבור אפילו על רחמיו הטבעיים והעזים ביותר כלפי בנו יוצא חלציו, ממש כפי שנדרש מאברהם בעקידת יצחק [רמב"ן, רבנו בחיי, שפתי כהן].