התורה מבססת כאן תשתית של ערבות הדדית ואחריות חברתית, ודורשת מהאדם לא לעמוד מנגד כאשר רכושו של הזולת נתון בסכנת אובדן. המצווה תובעת יציאה מאדישות ופעולה אקטיבית של השבת אבדה, מתוך תחושת אחווה ורחמים, תוך כבישת היצר הרע שמפתה את האדם להתעלם וללכת לדרכו [צרור המור, אלשיך].
הפרשנים עומדים על ההבדלים בין פסוק זה לבין המצווה המקבילה בספר שמות (כ"ג, ד'), שם נאמר "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה". בעוד שבספר שמות מדובר בבהמה שרק "תועה" מעט מן הדרך וקלה להשבה, הפסוק שלנו מחמיר ומתייחס לבעלי חיים נִדָּחִים – כלומר, בהמות שברחו והתרחקו מאוד, או שנמצאות במצב המעיד בבירור על אובדנן, כגון פרה שרצה בין כרמים ועלולה להזיק [רמב"ן, רלב"ג, אברבנאל, תורה תמימה]. למרות הקושי והעמל הכרוכים בהשבתן, התורה אוסרת להתעלם מהן. יתרה מכך, הציווי בספר שמות מתייחס ל"אויב" כדי ללמד שיש לכבוש את יצר השנאה, ואילו כאן ההתייחסות היא ל"אָחִיךָ", כדי להדגיש שהחובה קיימת גם כשאין צורך להתגבר על יצר זה [תורה תמימה]. כמו כן, מדובר כאן באיסור התלוי בלב, שכן בהתעלמות מאבידת אח, בניגוד לאבידת אויב, הרואים עשויים באמת להאמין שלא הבחנת בה [ביאור יש"ר].
המילים לֹא תִרְאֶה... וְהִתְעַלַּמְתָּ נקראות ברצף אחד, ומשמעותן איסור לראות את האבדה ולכבוש את העיניים כאילו לא ראית דבר [רש"י, אבן עזרא, רש"ר הירש, גור אריה]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שלמרות האיסור, ישנם מצבים חריגים שבהם התורה פוטרת את האדם מהשבה, וזהו הרמז החבוי במילה וְהִתְעַלַּמְתָּ המלמדת ש"פעמים שאתה מתעלם". פטור זה חל כאשר ההשבה כרוכה באיסור (כגון כהן שהאבדה נמצאת בבית קברות), בפגיעה בכבודו של אדם זקן ומכובד שאינו רגיל לעסוק במלאכות כאלה, או כאשר ההפסד הכספי שייגרם למוצא עקב ביטול מלאכתו גדול מערך האבדה.
התורה מפרטת אֶת שׁוֹר... אֶת שֵׂיוֹ כדי ללמד שיש להחזיר את האבדה גם אם ערכה מועט מאוד, כגון גיזת זנב השור או צמר השה [תורה תמימה].
הכפילות בפועל הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם נדרשת על ידי הפרשנים לשני כיוונים מעשיים: ראשית, החובה להחזיר את האבדה אינה פוקעת גם אם הבהמה ברחה שוב ושוב, ויש להשיבה אפילו מאה פעמים. שנית, כדי לקיים את המצווה אין חובה להחזיר את הבהמה ישירות לידי הבעלים, אלא די בהכנסתה למקום משתמר ובטוח השייך לו, כגון גינתו או חורבתו, גם ללא ידיעתו [רמב"ן, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, תורה תמימה, רש"ר הירש].
מעבר לרובד המעשי של דיני ממונות, פרשנים רבים רואים בפסוק קריאה עמוקה לאחריות רוחנית. הבהמות המוגדרות כנִדָּחִים מסמלות בני אדם, "צאן קדושים", שתעו מן הדרך הטובה ושקעו בעבירות או בהבלי העולם החומרי. ה"אח" שאליו יש להשיב את האבדה הוא ה', אביהם שבשמים. חובת הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם מטילה על כל אדם, ובמיוחד על הצדיקים ומנהיגי הדור, את האחריות לקרב את הנידחים באהבה, ללמדם ולהשיבם למוטב, מבלי להתייאש מהם גם אם התרחקו מאוד [אור החיים, חתם סופר, חומש קה"ת, שפתי כהן]. לבסוף, מובא כי מי שמקיים מצווה זו כראוי ודואג לאבידת חברו, יזכה מידה כנגד מידה שה' ישיב לו את אבידתו באחרית הימים, ויחזיר את הנשמה לגוף בזמן תחיית המתים [רבנו בחיי, צאינה וראינה].