כאשר אדם מעליל עלילת שווא על אשתו הטרייה ומוציא עליה שם רע, בית הדין נדרש להתערב ולהעניש את הבעל המעליל. הטיפול המשפטי במקרה זה חושף את החומרה היתרה שבה רואה התורה פגיעה בשמו הטוב של אדם, עד כדי קביעת חריגים בולטים לכללי הענישה המקובלים.
בפתיחת תהליך הענישה נאמר כי הזקנים יקחו אֶת הָאִישׁ. הפרשנים מדגישים כי התורה לא הסתפקה במילה "אותו", אלא השתמשה במילה "האיש" כדי למעט קטן; כלומר, רק אדם בוגר בר־עונשין חייב בדין זה, ואילו קטן שהוציא שם רע פטור [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח]. לקיחת הבעל על ידי בית הדין נעשית תוך שימוש בכוח פיזי [אוהב גר], ומטרתה הישירה היא הבאתו לענישה [רלב"ג].
העונש עצמו מתואר במילים וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשמעות של ייסור בהקשר זה היא עונש מלקות. מסקנה זו נלמדת מתוך שרשרת של השוואות פסוקים (גזירה שווה), הקושרת את המילה "ויסרו" המופיעה כאן למונח זהה שנאמר בדין בן סורר ומורה, ומשם לפרשת עונש מלקות [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, ברטנורא]. בנוסף, השורש י.ס.ר. בתנ"ך מצביע לרוב על מוסר גופני [מלבי"ם]. מנגד, ישנה דעה ייחודית לפיה אין מדובר בעונש מלקות רגיל מהתורה, אלא ב"מכת מרדות" – עונש הניתן על כך שהאדם עבר על מצוות העשה של "ואהבת לרעך כמוך" [חזקוני].
מתוך עונש זה עומדים הפרשנים על שני חידושים משפטיים חריגים הממחישים את חומרת העבירה. ראשית, הכלל הרגיל הוא שאין אדם מקבל מלקות על עבירה שנעשתה בדיבור בלבד, ללא מעשה פיזי. למרות זאת, במקרה של מוציא שם רע, התורה מחייבת מלקות על אף שהפשע נעשה בדיבור בלבד [תורה תמימה, ברכת אשר, רש"ר הירש].
שנית, קיים כלל יסוד לפיו אדם אינו מקבל גם עונש גופני (מלקות) וגם עונש ממוני (קנס) על אותו מעשה. אולם, מקרה זה הוא חריג יחיד שבו העבריין גם לוקה וגם משלם [תורה תמימה, רש"ר הירש]. הסיבה לכפילות זו מוסברת בכך שהעבירה מורכבת משני רבדים: הרובד האישי, שבו האדם השתמש לרעה בכוחותיו ובדיבורו, שעליו הוא נענש במלקות שנועדו לתקן אותו; והרובד הציבורי, שבו הוא פגע בכבודה של בת ישראל, ובכך העליב את האומה כולה. על הפגיעה האובייקטיבית הזו הוא נדרש לשלם קנס כספי, המבטא את עלבונה של החברה כולה [רש"ר הירש].