התורה מציגה מקרה טרגי של ניאוף בין איש לנערה מאורסת במקום מיושב, וקובעת עונש חמור לשניהם. הכתוב צולל אל מעמקי הנפש והנסיבות כדי לבסס את אשמתם, תוך התייחסות למשמעות המשפטית והמוסרית של שתיקה, כפייה והסכמה.
כאשר הכתוב מורה להוציא את החוטאים אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה לשער העיר שבה נעשתה העבירה, ולא למקום מגורי הנערה. [רלב"ג] מוסיף כי ביצוע העונש דווקא במקום החטא נועד לשמש תוכחה ואזהרה לתושבי המקום, שכן קלקול המידות בעירם הוא שאפשר למעשה כזה להתרחש. עם זאת, יש המפרשים שהשער הוא המקום הרגיל שבו יושבים זקני העיר ובית הדין שדן אותם [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
העונש הנקבע הוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים. עונש הסקילה נחשב חמור יותר מעונש החנק הניתן על ניאוף עם אישה נשואה. [חזקוני] מסביר את החומרה בכך שהנערה טרם חוותה חיי אישות, ולכן הפגיעה בכבודה ובמשפחתה גדולה יותר, וכן משום שהאיש גזל את בתוליה שלהם ציפה חתנה. [בכור שור] מדייק מהמילה שְׁנֵיהֶם שהעונש המשותף חל רק כאשר שניהם בוגרים ובני עונשין; אולם אם הנערה קטנה, היא פטורה והאיש נידון בנפרד.
בהסבר אשמתה של הנערה, הכתוב מציין עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר. יש מהפרשנים [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש] הלומדים מהמילים עַל דְּבַר (מלשון דיבור) את החובה ההלכתית של "התראה" – הצורך בדיבור ואזהרה מוקדמת של העדים כדי להעניש. לגופו של עניין, העובדה שלא צעקה משמשת הוכחה ניצחת לשיתוף הפעולה מצידה [ביאור שטיינזלץ]. בסביבה עירונית היא לא הייתה צריכה לחשוש לחייה לו הייתה זועקת [חזקוני], והיא אינה יכולה לטעון שצעקה רק מחמת הכאב הפיזי שבאובדן הבתולים [קיצור בעל הטורים]. לפי [ביאור יש"ר], היא נענשת על עצם הסיבה שבגללה בחרה לשתוק – הסכמתה הפנימית.
עם זאת, הפרשנים מסכימים כי התורה דיברה כאן על המקרה המצוי והשכיח בלבד. אם יתברר שהנערה נאבקה פיזית אך לא יכלה לצעוק, או שהייתה בעיר אך במקום מבודד ללא מושיע, הרי היא נחשבת לאנוסה ופטורה לחלוטין מכל עונש. חובת בית הדין היא תמיד לחקור את נסיבות המקרה לעומק כדי לברר אם המעשה נעשה באונס או ברצון [הטור בשם הרמב"ן, רבנו בחיי, רלב"ג].
לגבי האיש, אשמתו מוגדרת עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ. התורה מכנה את הנערה המאורסת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ, שכן על פי מסורת ההלכה דין ארוסה כדין אשת איש לכל דבר [אבן עזרא, ביאור יש"ר]. אך השימוש בפועל עִנָּה מעורר קושי: הרי אם מדובר בעינוי ובאונס, הנערה הייתה אמורה להיות פטורה, ומדוע לא נכתב פשוט "שכב"?
על כך משיבים הפרשנים במספר דרכים. חלקם מסבירים שהעינוי מתבטא בעצם ההשפלה, הפסילה והפגיעה בטהרתה, שמנעו ממנה להיות ראויה לבעלה המיועד [ספורנו, הכתב והקבלה, ביאור שטיינזלץ]. [העמק דבר] מוסיף שעצם לקיחת הבתולים של נערה מאורסת והפיכתה לאסורה על בעלה נחשבת לעינוי נורא עבורה, וזו הסיבה המרכזית להחמרת עונשו של האיש לסקילה. גישה אחרת מתמקדת באופי המפגש: האיש לא פיתה אותה בדיבורים ובהסכמה מראש, אלא פשוט אחז בה ביצרו. מכיוון שהיא לא התנגדה כשיכלה, היא נידונה כמי שפעלה בסופו של דבר מרצון, אך הוא עדיין נידון כ"מענה" וככובש [הטור בשם הרמב"ן, רבנו בחיי, ביאור יש"ר].