בגדי האדם אינם משמשים רק כאמצעי חימום או כיסוי, אלא נושאים בחובם משמעויות היסטוריות, רוחניות וסמליות. איסור עירוב המינים בבגד מציב גבול ברור בעולם החומר, ומפריד בין חומרים שחיבורם יחד נושא מטען שלילי מימי בראשית, או לחלופין, שמור לעבודת הקודש בלבד.
הציווי לֹא תִלְבַּשׁ ממוקד בפעולת הלבישה. בניגוד לאיסור "לא יעלה עליך" המופיע בספר ויקרא, מונח זה מדגיש שהאיסור חל דווקא כאשר האדם לובש את הבגד ונהנה ממנו הנאת הגוף כדרך לבישה רגילה [הטור הארוך, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר]. האיסור כולל הן את עצם מעשה ההתעטפות בבגד והן את המשך השהייה בו [הכתב והקבלה].
המילה שַׁעַטְנֵז היא מילה נדירה וחריגה בעלת חמש אותיות, ולכן דרשו אותה חז"ל כנוטריקון [תורה תמימה, מלבי"ם]. משמעותה הבסיסית היא ערוב [רש"י], והיא מורכבת מראשי התיבות של שלוש פעולות הכנת הבגד: שוע (סירוק והחלקת הסיבים), טווי (טוויית החוטים) ונוז (אריגה או שזירה) [רש"י, העמק דבר, מזרחי]. סביב אופן העירוב קיימת מחלוקת: יש הסבורים כי האיסור חל רק על בדים שעברו את כל תהליכי הטוויה והאריגה, ולכן בדים העשויים מדחיסת סיבים, כגון לבד, אינם נכללים באיסור [שפתי חכמים], בעוד אחרים סבורים כי כל חיבור ממשי, כולל לבד, אסור [רלב"ג, מלבי"ם].
התורה מצמצמת את האיסור למינים צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בלבד [ביאור יש"ר]. יתרה מזאת, המונח "צמר" מתייחס אך ורק לצמר רחלים (כבשים) במצבו הטבעי, ואינו כולל שיער של בעלי חיים אחרים כגון גמלים, עזים או ארנבות [הכתב והקבלה, תורה תמימה, רלב"ג].
המילה יַחְדָּו מגדירה את אופן החיבור הפסול. האיסור מתקיים רק כאשר המינים מחוברים פיזית זה לזה, למשל על ידי אריגה משותפת, קשירה, או תפירה של לפחות שני תפרים [העמק דבר, מזרחי, תורה תמימה, שטיינזלץ]. החמרה זו כה גדולה, עד שאפילו חוט אחד של צמר השזור בבגד פשתן פוסל את הבגד כולו [רלב"ג]. עם זאת, מותר לחלוטין ללבוש שני בגדים נפרדים זה על גבי זה, כגון חלוק צמר מעל חלוק פשתן, שכן הם אינם מחוברים לבגד אחד [רבנו בחיי, נתינה לגר, מלבי"ם].
למשמעות העמוקה של איסור זה מציעים הפרשנים מספר רבדים. ברובד ההיסטורי, החיבור בין צמר לפשתים מזכיר את החטא הראשון של רצח קין והבל. קין הביא מנחה מזרע הפשתן, ואילו הבל הביא מבכורות צאנו, צמר. התורה אוסרת לחבר בין מנחת החוטא למנחת הזכאי, שכן מפגש זה הוביל לשנאה ושפיכות דמים בעולם [פני דוד, הרא"ש, הדר זקנים, דעת זקנים, חזקוני, שפתי כהן].
ברובד המקדשי, בגדי הכהנים והפרוכת במשכן היו עשויים מכלאיים של צמר ופשתים. התורה אוסרת על האדם הפשוט לייצר לעצמו העתק של חפצי קודש, כדי שלא ישתמש ב"שרביטו של מלך" לצרכי חול [הרא"ש, פענח רזא, דעת זקנים, חזקוני, בכור שור]. החריג היחיד לכך הוא מצוות הציצית, שבה הותר השעטנז בחוטי התכלת מכיוון שגם לבישתה נעשית לשם מצווה [פענח רזא, רלב"ג, תורה תמימה].
ברובד הרעיוני, איסור זה נועד להרחיק את עם ישראל ממנהגיהם של כומרי עבודה זרה שנהגו ללבוש בגדים אלו [רלב"ג]. בנוסף, ברמה הסמלית והאישית, ההפרדה בבגד נועדה להזכיר לאדם להפריד בין הצד החייתי והיצרי שבו, המיוצג על ידי הצמר, לבין הצד הצומח וההישרדותי, המיוצג על ידי הפשתן, ולהכפיף את שניהם יחד לעבודת ה' [רש"ר הירש].