ההליך המשפטי מגיע לנקודת הכרעה שבה האשמותיו החמורות של הבעל כלפי אשתו הצעירה מתבררות כנכונות. בשלב זה, בית הדין מחויב לחקור לעומק את המקרה ולבחון את העדויות כדי לקבוע האם היא אכן אסורה לבעלה [העמק דבר]. בפן המסורתי של קריאת הפסוק, המילה נכתבת בכתיב חסר כ"לנער", אך נקראת באות ה"א, לַנַּעֲרָה [מנחת שי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמשפט וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אינו מתייחס רק להיעדר פיזי של סימני בתולין. המשמעות היא שהוכח מעל לכל ספק כי הנערה אכן זנתה ובגדה בבעלה, וזאת דווקא בתקופה שלאחר האירוסין, כלומר בפרק הזמן שבין הקידושין לנישואין בעודה חיה בבית אביה [רש"י, שטיינזלץ, ביאור יש"ר, בכור שור]. הגבלת העונש לשלב זה היא הכרחית, שכן התורה אינה מטילה עונש מוות על יחסי אישות שקיימה נערה פנויה בטרם התארסה. חומרת המעשה נובעת מכך שהיא כבר הייתה מיועדת וקשורה לבעלה על פי דין, ועשתה נבלה תוך ניצול שהותה בבית אביה [אם למקרא].
כדי שהדבר ייחשב לאמת, נדרש הליך משפטי קפדני. הפרשנים מסכימים כי אין די בחוסר בתולין פיזי כדי להרשיע, שכן ייתכן שהם אבדו בתאונה גופנית. לכן, ההרשעה דורשת נוכחות של שני עדים שהעידו על מעשה הזנות, וכן שהנערה קיבלה התראה מראש, כמו בכל עבירה אחרת שדינה מיתה [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, הכתב והקבלה].
המשך הפסוק, לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים, מתפרש על ידי חלק מהמפרשים במושגים משפטיים של מאבק בין עדויות. לפי תפיסה זו, הבעל מביא עדים המעידים על זנותה, ואפילו אם מדובר בביאה שלא כדרכה [מלבי"ם]. אבי הנערה מנסה להגן עליה באמצעות הבאת עדים משלו, שיזימו את עדי הבעל ויוכיחו שעדותם שקרית. האמת יוצאת לאור, ומוגדרת כאי מציאת בתולין, כאשר האב נכשל בהבאת עדים מזימים, או כאשר הבעל מצליח להביא עדים נוספים שמפריכים לחלוטין את עדי האב [מזרחי, רלב"ג, רש"ר הירש].
מנגד, יש החולקים על הצורך להוסיף תנאים משפטיים מורכבים שאינם כתובים במפורש, וסבורים כי הדבר הזה מתייחס פשוט לדיבורם של העדים. כלומר, אם עדותם על מעילתה של הנערה נמצאה אמינה ונכונה בבית הדין, הרי שהיא אשמה ודינה נחרץ [הכתב והקבלה].