כאשר בעל טופל אשמת שווא על אשתו הטרייה וטוען כי לא מצא לה בתולים, מתייצבים הוריה כדי להגן על כבודה ולהציג הוכחה לחפותה בפני זקני העיר. מטרת הבעל בטענה זו היא לחמוק מהתחייבויותיו הכלכליות ולגרש את האישה ללא תשלום הכתובה, ולכן הוא שם עלילת דברים לאמר – דהיינו, מעליל עליה שקרים בניגוד לאמת [ביאור יש"ר].
מוקד הפסוק עוסק בהוכחה שמביאים ההורים, המתוארת במילים ופרשו השמלה. סביב משמעות פעולה זו קיימת מחלוקת יסודית בין הפרשנים, הנחלקים לשתי גישות מרכזיות: הגישה המילולית והגישה המטפורית.
לפי הגישה המילולית, מדובר בבד או סודר ממשי שעליו נותרו דמי הבתולים משעת מעשה [רמב"ן, שד"ל, רבנו בחיי, הכתב והקבלה, ביאור יש"ר, נתינה לגר, בכור שור]. פרשנים אלו מסבירים כי המנהג הקדום היה ששושבינים, או עדים, היו ממתינים מחוץ לחדר הייחוד ולוקחים את השמלה לאחר מכן. כאשר מתעוררת העלילה, ההורים לוקחים את השמלה מאותם עדים ופורסים אותה כראיה בבית הדין. פירוש זה גם מסביר את השתתפותה של אם הנערה בתהליך; אף על פי שהאב הוא זה שמנהל את התביעה המשפטית מול הבעל, האם היא זו ששמרה את השמלה תחת כנפות כסותה והביאה אותה, שכן הנשים הן אלו שמתעסקות בעניינים אלו ובקיאות בהבחנה בין סוגי הדמים [רמב"ן, רבנו בחיי, הכתב והקבלה]. התורה בחרה לקבל את הראיה הפיזית הזו, למרות שקיים חשש תמידי לזיוף, כדי להשכין שלום בית ולהציל את הנערה מעונש חמור של מוות שהיה נהוג באותם דורות כלפי מי שנתפסה כרמאית [שד"ל]. עם זאת, יש המדגישים כי השמלה לבדה אינה מספיקה, ויש צורך להביא במקביל גם עדים שיכחישו את טענות הבעל [ביאור יש"ר].
מנגד, הגישה המטפורית שוללת את קיומו של בגד פיזי ורואה בביטוי ופרשו השמלה משל בלבד [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, לבוש האורה, רלב"ג, משכיל לדוד, דברי דוד, הטור הארוך, מזרחי, מלבי"ם, תורה תמימה]. לפי גישה זו, הכוונה היא שההורים נושאים ונותנים בבית הדין עד שהדברים מתבררים ונעשים מחוורים, ברורים ונקיים מספקות כמו שמלה לבנה וחדשה. הסיבה המרכזית לדחיית הפירוש המילולי היא הקושי המשפטי להסתמך על ראיה פיזית: הרי השמלה עלולה ללכת לאיבוד, לעבור כביסה, או שיהיה קשה להוכיח שהיא אכן שייכת לנערה ושמדובר בדם בתולים אותנטי [שפתי חכמים]. יתרה מכך, מכיוון שהבעל מביא עדים המעידים שהאישה זנתה, הרי שראייה של דם אינה סותרת את עדותם, שכן ייתכן שזנתה באופן שלא פגע בבתוליה. לכן, הדרך היחידה "לפרוס את השמלה" היא באמצעות הבאת עדים אחרים מטעם ההורים, שמזימים את עדי הבעל ומוכיחים ששיקרו [גור אריה, משכיל לדוד].
חיזוק לגישה המטפורית נמצא בלשון הרבים ופרשו, המרמזת לכך שהעדים משני הצדדים הם אלו שפורסים ומשטחים את טענותיהם [משכיל לדוד, תורה תמימה], וכן בסדר המילים בפסוק – שהרי אם היה מדובר בראיה פיזית, היה ראוי לכתוב קודם שפרסו את השמלה ורק לאחר מכן שאמרו "אלה בתולי בתי", והסדר ההפוך מעיד שמדובר בבירור רעיוני ולא בפעולה פיזית [לבוש האורה].