כאשר רכוש הולך לאיבוד, השבתו קלה יחסית אם הבעלים מוכרים ונמצאים בסביבה. אולם, כאשר זהות המאבד אינה ידועה או שהוא מתגורר במרחק, מוטלת על המוצא אחריות מורכבת. התורה דורשת ממנו לא רק לאסוף את האבדה, אלא גם לשמור עליה בקפידה ולוודא היטב את זהות הטוען לבעלות לפני מסירתה.
התנאי הראשון, וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, מתייחס למצב שבו המוצא מכיר את הבעלים אך הם גרים הרחק, ואין חובה לנסוע לארץ אחרת כדי להשיב את האבדה [רמב"ן, ביאור יש"ר, רלב"ג]. עם זאת, חובה על המוצא לברר ולשאול אודותיו בעיר מגוריו [רמב"ן]. פירוש נוסף, הנלמד מהמילים וְלֹא יְדַעְתּוֹ, הוא שהמוצא פשוט אינו מכיר כלל את הבעלים ואת זהותם [רמב"ן, העמק דבר, שטיינזלץ].
במקרים אלו, מוטלת החובה וַאֲסַפְתּוֹ – לאסוף את בעל החיים פנימה מן החוץ [ביאור יש"ר], ואפילו אם מדובר בבהמה פצועה או צולעת, כדי להגן עליה מפני גניבה [תורה תמימה, מלבי"ם]. האיסוף חייב להיות אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, ביטוי המדגיש שמירה מעולה וקפדנית כאילו היה זה רכושו האישי של המוצא [העמק דבר]. הפרשנים מדגישים כי יש לשמור את האבדה דווקא בביתו של המוצא, ואין להעביר את האחריות לשומר אחר [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם], אם כי יש הסבורים שניתן להפקידה בידי שומר נאמן [אבן עזרא].
באשר למשך זמן השמירה, נאמר עַד דְּרֹשׁ. כפשוטו, הכוונה היא לשמור את האבדה עד שהבעלים יחפש את רכושו ויבוא לדרוש אותו [העמק דבר, בכור שור, שטיינזלץ]. ואולם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שברור מאליו שאין להשיב אבדה לפני שדורשים אותה, ולכן המילה מפורשת כציווי המופנה דווקא אל המוצא. ניקוד המילה "דרוש" בשווא, בדומה ללשון ציווי, מחזק גישה זו [הכתב והקבלה, משכיל לדוד]. על המוצא לחקור ולדרוש את הטוען לבעלות כדי לוודא שאינו רמאי המנסה לקחת רכוש שאינו שלו [רש"י, כלי יקר, מזרחי]. בירור זה נעשה באמצעות הבאת עדים [דברי דוד], או לרוב על ידי דרישת סימנים מובהקים שהטוען חייב לספק [כלי יקר, גור אריה, רש"ר הירש].
המילה אֹתוֹ זוכה לשלושה כיווני פרשנות מרכזיים. הגישה הראשונה גורסת כי המילה מתייחסת לבהמה שאבדה, אותה הבעלים צריך לתאר ולזהות במדויק [כלי יקר, רש"ר הירש]. הגישה השנייה מסבירה שהמילה מתייחסת ל"אחיך", כלומר על המוצא לחקור את האדם עצמו כדי לתהות על קנקנו [מזרחי, שפתי חכמים]. הגישה השלישית קוראת את המילה במשמעות של "אות", כלומר סימן, ומכאן ההוראה המפורשת לדרוש מהמאבד לתת סימנים פיזיים מזהים באבדה [הכתב והקבלה, העמק דבר, תורה תמימה, מלבי"ם].
לבסוף, הציווי וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ אינו רק הוראה להחזיר, אלא מלמד על אופן ההשבה. על המוצא לדאוג שהאבדה תשמור על ערכה המקורי. לכן, נקבע הכלל לפיו בהמה שעובדת ומייצרת מספיק כדי לכסות את עלות מזונה, תוחזק ותעבוד. אולם, בהמה שאוכלת ואינה עובדת, יש למכור אותה ולשמור את הכסף עבור הבעלים, כדי שדמי ההזנה לא יכלו את כל ערך האבדה ותיווצר דרישת תשלום מהמאבד [רש"י, תורה תמימה, רש"ר הירש, ביאור יש"ר]. מעבר להשבת רכוש, המילה היתרה "לוֹ" מרחיבה את המצווה להצלת חיי אדם, כגון חילוץ אדם מסכנה, ריפויו ממחלה או אזהרתו מפני תכנון לפגוע בו [תורה תמימה, מלבי"ם]. כמו כן, המצווה כוללת הכוונת אדם שתעה בדרך הפיזית [בכור שור], ואף אדם שתעה מבחינה רוחנית מדרכי ה', שיש חובה להשיבו לדרך הטובה [שפתי כהן].